פגישה מיותרת, אולי בכלל לא היתה צריכה לקרות
מבלי שהיא יודעת היא פותחת לו חריץ קטן להיכנס, ולמרות שהוא נאבק עם עצמו לא רוצה לאבד את הראש, הוא נכנס. הוא שואל עליה והיא לא יודעת מה לספר, ומה בכלל זה משנה, היא יכולה להיות מי שרק תרצה, ממילא בעוד כמה שעות ייעלם
בואו לדבר על פגישות גם בפייסבוק שלנו
הוא מחליט לתת לעיר החדשה ולרחובותיה הזרים למלא אותו. הוא אינו מצפה לדבר כאן, במקום שאיש אינו יודע את שמו, במקום שהוא אינו יודע את שמו של איש. אבל הוא במקום מסוכן, הוא בין לבין. הוא בשום מקום. זה מצב פגיע, והוא אדם פגיע.
זו העיר שלה. כאן נולדה, כאן גדלה, כאן היא בודדה. עכשיו היא רוכבת על זוג אופניים ישנים, היא בדרך לעבודה. היא לובשת חולצה לבנה דקה שעפה ברוח וזו שעה של בוקר, שעה שמבקשת לחשוב, שעה שבראשה עדיין מקום למחשבות שמטיילות, מחשבות על אלף דברים שתעשה, ועוד אלפיים שלעולם לא. והמחשבות אצלה עפות כמו השיער הבלונדיני שלה ברוח אירופית של בוקר קיצי.
שלטים של החיים, שלא אומרים לאן ללכת
ליד מעבר חצייה הוא עומד ובידו מפה. והוא משחק איתה מצד לצד, ולאחר מכאן מביט בשלטי הרחוב, תוהה מי ישבר ראשון. שלטים קטנים שלא אומרים דבר. שלטים של החיים, שלא אומרים לאן ללכת, רק מצביעים על כיוונים. והוא עומד בצומת הזה עם הרבה שלטים, עם הרבה כיוונים, עם הרבה מחשבות. אבל היום הוא כאן, ובכל מקרה יישאר עד לזריחה. ממילא אין לו לאן ללכת, אז הוא מתמלא תחושה נעימה. מרגיע אותו לחשוב שהוא נמצא במקום שבו אף אחד אינו מחכה לו, והוא לא צריך להגיע לשום מקום, לפחות עד לזריחה, אז הוא עומד שם. אורח באמצע רחוב של עיר זרה. כשהוא מחליט לחצות לצידו השני של הכביש, הרמזור הופך אדום.
כשהיא מגיעה למעבר החצייה היא לא מבחינה בו. אבל הוא מבחין בה. אולי זו פגישה מיותרת. אולי בכלל לא היתה צריכה לקרות, אולי מעולם לא קרתה.
המחשבות שלו כמו צלילים של כינור
הוא מביט בה והיא מזכירה לו משהו רחוק עכשיו. ולמרות שהוא נאבק, ולמרות שהוא מנסה לשכוח, לבסוף הוא נזכר. אז הוא חושב לעצמו, הוא תמיד חושב לעצמו. והמחשבות שלו כמו צלילים של כינור, מתנגנים רק אצלו בראש. משהו בה מזכיר לו הבטחות ישנות. הבטחות שמילים אינן מסוגלות לתאר, דברים שרצה לתקן, דברים שרצה לשנות, והוא כבר לא יכול לחשוב כמה פעמים ראה את טביעות האצבעות שלו על דברים שרצה לתקן.
זו היא סתם שיחה מנומסת. מילים ללא משמעות. הוא שואל אותה כיצד להגיע למוזיאון של גתה, והיא מבקשת להביט במפה. המילים שלה מתיישבות אצלו בעדינות, כמו עלים עפים ברוח. היא מנסה לחבר משפט באנגלית מגמגמת, ובין גמגום לגמגום משתהה ומביטה נבוכה למעלה. כאילו עכשיו עומד שם אדם עם כרטיס שאומר לה מה עליה להגיד. וכשהוא רואה אותה מביטה כך עם זוג עיניים כחולות, הוא מחייך חיוך נבוך והיא פורצת בצחוק של ילד שנתפס בדבר עבירה.
סמטאות קטנות שמתפתלות בין בתי קפה וחנויות (צילום: אלעד שיינפלד)
מבלי שהיא יודעת היא פותחת לו חריץ קטן להיכנס, ולמרות שהוא נאבק עם עצמו, ולמרות שהוא לא רוצה לאבד את הראש, הוא נכנס.
ורק בגלל שבתקופה האחרונה היא כבר לא יודעת מה נכון ומה לא. ורק בגלל שהיא מחפשת משהו אבל לא יודעת בדיוק מה. ורק בגלל, היא אומרת לו שגם כך היא הולכת לאותו הכיוון ולא אכפת לה להראות לו את הדרך. אז היא מראה לו את הדרך, והם הולכים בסמטאות קטנות שמתפתלות בין בתי קפה וחנויות. על אבנים משתלבות, בין כנסיות ישנות, הם מדברים על ההיסטוריה של המקום. על עיר שנחרבה כולה ושוקמה.
וכשהיא מדברת הוא יכול לשמוע את הצער ברחובות העיר, את זעקות האנשים בסמטאות הצפופות, את קולות המלחמה והכאב. כל כך הרבה סבל בעולם, היא אומרת לו, והוא משיב שלמרות שהעולם מלא בסבל, הוא גם מלא בהתגברות על אותו הסבל. נראה לה שהיא מבינה אותו, ונראה לה שהיא נמלאת חמלה.
על גדות נהר הריין הוא תוהה עד מתי תישוב הרוח הזו בגבו. הם הולכים ומדברים, והברווזים שלידם מתעלמים מנוכחותם, מחפשים פירורי לחם על האדמה. ליד גשר ארוך שמוביל לגדה השנייה הוא עוצר לרגע לצלם תמונה, ובאופן פתאומי מתגנב אליה חשש.
כשהיא מצביעה על דלת הכניסה לביתו של גתה, הוא לא רוצה שתלך. ורק בגלל שהוא לבד, ורק בגלל שגם כך הוא כאן, ורק בגלל. הוא רוצה לשאול אותה אם תסכים להצטרף אליו לכוס קפה לפני שהיא ממשיכה. אבל הוא שותק ואומר תודה, רואה אותה נעלמת לאט ברחוב הצר. והוא תוהה מה היה קורה אם רק, מה היה קורה אילו, והוא לא יודע מה יהיה עד הבוקר, אבל עכשיו הוא כאן, והוא יודע שיום אחד הוא יביט אחורה.
אז הוא רץ ושואל. והיא מחייכת, אולי קצת מופתעת אולי קצת שמחה. ורק בגלל שהיא כבר מאחרת, ורק בגלל שהיא סקרנית, ורק בגלל. היא נשארת.
הם יושבים בבית קפה קטן והוא מספר לה על עצמו, היא מביטה בו בעיניים סקרניות. תוהה מאין הגיע אליה, תוהה אם יילך. הוא שואל אותה עליה והיא לא יודעת מה לספר, ומה בכלל זה משנה, היא יכולה להיות מי שרק תרצה, גם כך בעוד כמה שעות ייעלם. אבל היא בוחרת להיות עצמה. הם ממשכים לחנות מזכרות צדדית תחת גשר אבן, הוא קונה כמה גלויות וחושב מה היה קורה אם, מה היה קורה אילו. שעון העיר על מגדל גבוה מביט בהם תחת שמיים נופלים של אירופה.
השעון מביט בהם ממגדל גבוה (צילום: אלעד שיינפלד)
זו פגישה מקרית בין כאן לשם. פגישה קטנה בשום מקום. בשטח ההפקר של ליבו, שטח ההפקר של ליבה.
סביבם זוגות אוהבים הולכים יד ביד
הם מסתובבים בעיר ללא סיבה, ללא יעד, ללא מטרה. בין כיכרות ומזרקות קטנות, בין פסלים ובתים עתיקים. בכיכר השוק רומר, ליד בית העיירה ההיסטורי של העיר, הם יושבים לצד המזרקה. אמן רחוב מנגן בכינור, ממש כמו המחשבות שרצות אצלו בראש, וילדה קטנה רצה בביישנות ומניחה כמה מטבעות בתיק שמונח על הרצפה. סביבם זוגות אוהבים הולכים יד ביד.
אמן רחוב מנגן בכינור, ילדונת רצה לקראתו (צילום: אלעד שיינפלד)
ביום שמש קיצי של אמצע חודש יוני הם לוגמים בירה קרה. הם ממשיכים לקתדרלת פרנקפורט, ולקראת שקיעה, על מגדל גבוה, מביטים בשמש שנעלמת בין גגות העיר.
רגע לפני שעוד יום מסתיים, רגע לפני שהכל נגמר, הוא חושב על יום בעיר זרה. על זמן שאול עם אדם זר. מישהו שלא מכיר אותך. מישהו שאתה לא מכיר, ובכל זאת משהו גורם לו לרצות עוד קצת ממנה.
למטה הרחובות עמוסים באנשים שמחים ששותים בירה ואוכלים נקניקיות. "כולם אוכלים נקניקיות בעיר הזו", הוא אומר לה והיא צוחקת.
כבר נהיה מאוחר וכולם סביבו מדברים שפה זרה, שפה שהוא לא מבין. והוא יודע שהוא לא שייך למקום הזה אבל הוא כל כך סקרן. כך הם החיים כשאתה צעיר, ריקים מדאגות ומלאים בעצב. מלאים בסקרנות ובכוח למלא את הסקרנות הזו.
ומה יקרה כשתופיע השמש, מה יקרה כשיעלה אור ראשון. האם ישכח ממנה, האם תשכח ממנו. האם זה סתם גורל עייף שנזכר להתעורר ברגע הלא נכון, גורל תוהה, גורל משתהה.
כבר לפנות בוקר, ואולי כבר שחר מפציע. הם יושבים בכיכר קטנה והעיניים הכחולות שלה נעצמות לאט. הוא מביט בה. הכל קרה כל כך פתאום.
וגם אם הרבה דברים הוא שכח. את הדברים הגדולים, את הדברים הקטנים. מה זה כבר משנה, אותה הוא זכר.
לפנייה לכתב/ת 
