הבת האפלה של אלנה פרנטה

לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף כל סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה.

באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה - מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם. בואו לקרוא פרק מתוך הספר:

1

התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום.

החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?

בבית־החולים, כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב, להרף־עין, מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך, הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית־אזעקה, שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית־החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.

באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, בְּיַאנְקָה ומרתה חזרו, ואפילו ג'אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר־היגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו היגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו־עצמנו לא מצליחים להבין.

2

כשהבנות שלי עברו לטוֹרוֹנטוֹ, אל אבא שלהן שמתגורר ועובד שם זה שנים, גיליתי, בפליאה נבוכה, שלא רק שאין בי שום כאב, אלא שאני מרגישה קלילה, כאילו רק עכשיו הבאתי אותן באופן סופי לעולם. לראשונה במשך כמעט עשרים־וחמש שנה לא הכבידה עלי חרדת הדאגה להן. הבית נשאר מסודר, כאילו אף־אחד אינו מתגורר בו, נחלצתי מטִרדת הקניות או הכביסה, האשה שבמשך שנים עזרה לי במלאכות־הבית מצאה עבודה משתלמת יותר, ולא הרגשתי שום צורך למצוא לה מחליפה.

החובה היחידה בנוגע לילדות היתה לטלפן אליהן פעם ביום, כדי לשמוע מה שלומן ומה הן עושות. בטלפון הן התבטאו כאילו כבר מצאו דירה לעצמן; במציאות הן התגוררו עם אביהן, אבל הן התרגלו לחצוץ בינינו לבינן גם במלים, ולכן הן דיברו אלי כאילו הוא אינו קיים. לשאלותי על מצבן השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת־רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַׁוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים.

גם הן התקשרו לעתים קרובות, בעיקר בְּיַאנקָה, שיחסיה אתי היו תובעניים ושתלטניים יותר, אבל היא טילפנה רק כדי לברר אם הנעליים הכחולות מתאימות לחצאית כתומה, ואם אני יכולה לחפש דפים כלשהם שנשארו באיזה ספר ולשלוח לה אותם בדחיפות, או אם אני עדיין מוכנה שיִפְרְקוּ עלי את כל הכעסים שלהן, את האומללויות, למרות היבשות השונות והשמיים הרחוקים שמפרידים בינינו. שיחות הטלפון היו כמעט תמיד חפוזות, לפעמים הן נשמעו מזויפות, כמו בסרטים.

עשיתי מה שהן ביקשו ממני, פעלתי בהתאם לציפיותיהן. אבל מאחר שהמרחק כפה את היעדר האפשרות הפיזית להתערב ישירות בחייהן, הפך מילוי משאלותיהן או גחמותיהן לפעולות ערטילאיות וגם נטולות־אחריות, כל בקשה נראתה לי קלה, כל טרחה בשבילן - הֶרגל אוהב. הרגשתי משוחררת להפליא, כאילו משימה קשה, שהושלמה סוף־סוף, כבר אינה מעיקה עלי יותר.

התחלתי לעבוד מבלי לקצוב את שעותי לפי סדר־היום שלהן וצורכיהן. תיקנתי בלילות את העבודות של הסטודנטים שלי אגב האזנה למוזיקה, ישנתי הרבה בשעות אחר־הצהריים בעזרת פקקי־שעווה באוזניים, אכלתי פעם ביום ותמיד במסעדה קטנה מתחת לבית. השתניתי במהירות באורחותי, במצב־הרוח, בעצם המראֶה הפיזי שלי. באוניברסיטה הפסיקו לעצבן אותי הסטודנטים הטיפשים יותר מדי והחכמים יותר מדי. חבר־לעבודה, שנפגשתי אתו במשך שנים, ומפעם לפעם, לעתים רחוקות, נכנסתי אתו למיטה, אמר לי באחד הערבים, מופתע, שנעשיתי פחות פזורת־דעת, יותר נדיבה.

תוך חודשים מעטים החזרתי לעצמי את הגוף הרזה שהיה לי בצעירותי והרגשתי בתוכי כוח עדִין, היה דומה שחזרתי לקצב הנכון של המחשבות. באחד הערבים הסתכלתי במראָה. הייתי בת ארבעים־ושבע, בעוד ארבעה חודשים ימלאו לי ארבעים־ושמונה, אבל ראיתי שאיזה מעשה־קסמים הסיר ממני כמה שנים טובות. אינני יודעת אם הדבר נעם לי, אבל בלי־ספק הופתעתי.

במצב הזה, של נינוחות יוצאת־דופן, התחשק לי, כשהגיע חודש יוני, לצאת לחופשה, והחלטתי שאסע לים ברגע שיסתיימו בדיקת הבחינות ושאר המִטרדים הביורוקרטיים. חיפשתי באינטרנט, בדקתי תצלומים ומחירים. לבסוף שכרתי דירה זעירה וזולה למדי על חוף הים היוֹני, מאמצע יולי עד סוף אוגוסט. בפועל הצלחתי לנסוע רק ב־24 ביולי, הנסיעה היתה שלווה, המכונית היתה עמוסה בעיקר בספרים שנזקקתי להם להכנת הקורס של השנה הבאה. היה יום יפה, מבעד לחלונות הפתוחים חדר אוויר מלא ניחוחות צחיחים, הרגשתי חופשייה ובלי שום אשמה על כך.

אבל באמצע הדרך, בשעה שמילאתי דלק, טיפסה בי לפתע חרדה. בעבר אהבתי מאוד את הים, אבל כבר חמש־עשרה שנה לפחות השהִייה בשמש עושה אותי עצבנית, אני מתעייפת מהר. בלי־ספק יתברר שהדירה מכוערת, הנוף יתגלה כפֶלַח תכלת בַּמרחק, חנוק בין בתי־שיכונים זולים ועלובים. לא אעצום עין בגלל החום ובגלל איזה מועדון לילה שהמוזיקה שלו תרעיש בקולי־קולות. את שארית הדרך עשיתי בשמץ של מצב־רוח ואגב מחשבה שבבית הייתי יכולה לעבוד בנחת כל הקיץ ולנשום אוויר ממוזג בדממת הבניין שלי.

הגעתי כשהשמש היתה נמוכה, עם השקיעה. הכפר הקטן נראה לי יפה, לקולות היה מקצב נעים, הריחות היו טובים. המתין לי איש מבוגר, בעל שיער לבן סמיך, אשר הפגין כלפי חביבות מלאת־כבוד. תחילה ביקש להזמין אותי לקפה בבית־קפה, ואחר־כך, אגב חיוכים מלוּוים בתנועות נחרצות, מנע ממני לשאת אל הבית אפילו תיק אחד. הוא טיפס מתנשף, עמוס במזוודות שלי, עד לקומה השלישית והאחרונה, והניח את המטען על מפתנהּ של דירת־גג קטנה: חדר־שינה; מטבחון זעיר משולל חלונות, אשר הוליך הישֵׁר לחדר־האמבטיה; סלון בעל חלונות גדולים, ומרפסת שנשקף ממנה בשעת הדמדומים חוף שכולו לשונות סלעים וים אין־קץ.

לאיש קראו ג'וֹבאני, הוא לא היה בעל הדירה אלא מעֵין משגיח או איש־משק; אף־על־פי־כן לא הסכים לקבל תשר, אפילו כמעט נעלב, כאילו לא הבנתי שמעשיו הם במסגרת הכללים של קבלת־פנים נאותה. ואז, אחרי שווידא כמה וכמה פעמים שהכל נושא חן בעיני, פרש, ומצאתי שעל השולחן בסלון מונחת קערה גדולה מלאה אפרסקים, שזיפים, אגסים, ענבים ותאנים. הקערה הבהיקה כמו טבע דומם.

סחבתי כורסת נצרים קטנה למרפסת וישבתי זמן־מה והסתכלתי בערב היורד לאטו על הים. במשך שנים היו שתי הילדות הצידוק לכל החופשות, וכשהן גדלו והתחילו לנסוע ולהסתובב בעולם עם חברים, תמיד ישבתי וחיכיתי לשובן. הדאיגו אותי לא רק כל־מיני אסונות (הסכנות שבטיסות, ואלו שֶׁבַּים, המלחמות, רעידות־אדמה, שטפונות), אלא גם העצבים השבריריים שלהן־עצמן, המתחים האפשריים עם החברים לטיול, הדרָמות הסנטימנטליות בגלל אהבות שנענו בקלות רבה מדי, או כלל לא נענו. רציתי להיות מוכנה להתמודד עם בקשות עזרה פתאומיות, פחדתי שהן יאשימו אותי שאני מה שאני באמת - פזורת־דעת או נעדרת, לכודה בתוך עצמי. די. הקמתי את עצמי, הלכתי להתקלח.

אחר־כך תקף אותי רעב, וחזרתי לקערת הפירות. גיליתי שמתחת לחזות היפה - התאנים, האגסים, השזיפים, האפרסקים, הענבים, כולם לא־טריים או רקובים. לקחתי סכין והסרתי מהם חתיכות שחורות גדולות, אבל הריח, הטעם, הגעילו אותי, וזרקתי כמעט הכל לפח. יכולתי לצאת, לחפש מסעדה, אבל ויתרתי על אוכל מרוב עייפות, רציתי לישון.

בחדר־השינה היו שני חלונות גדולים, פתחתי אותם לרווחה, כיביתי את האורות.

ראיתי שבחוץ, מפעם לפעם, מתפוצץ באפלה הֶבזק של מגדלור וכובש לכמה שניות את החדר. לעולם אין להגיע למקום לא־מוכר בערב, הכל לא־מוגדר, כל דבר נראה בקלות מוגזם. השתרעתי על המיטה בחלוק, בשיער רטוב, נעצתי את המבט בתקרה בציפייה לרגע שבו תהפוך לְבָנָה מֵאוֹר, האזנתי לטרטור רחוק של סירת מנוע ולזֶמר חרישי שדמה ליללת חתול. הייתי חסרת־מִתְאָרים. התהפכתי מנומנמת ומיששתי משהו על הכרית, שנדמָה לי חפץ קר מנייר טִישוּ.

הדלקתי את האור. על הבד הלבן־לבן של הציפית היה חרק באורך שלושה או ארבעה סנטימטרים, שנראה כמו זבוב גדול. היו לו כנפיים קרומיות, צבעו היה חום־כהה, והוא רבץ ללא־ניע. אמרתי לעצמי: זאת ציקָדָה, אולי התפוצצו קרביה על הכרית שלי. מיששתי אותה בכנף החלוק, היא זזה ומיד דָממה. זכר, נקבה. לבטן של הנקבה אין קרום אלסטי, היא לא שרה, היא אילמת. הצטמררתי. הציקדה עוקצת את עצי הזית ומטיפה את המוֹהַל מן הקליפה של עץ המֵילה. הרמתי בזהירות את הכרית, ניגשתי לאחד החלונות וניערתי החוצה את החרק. ככה החלה החופשה שלי.

"הבת האפלה", מאת אלנה פרנטה. מאיטלקית: מירון רפופורט. הוצאת הספריה החדשה. 164 עמ'