היציאה מהמגירה עוברת דרכם: הלקטורים

הם אוהבים את המקצוע, למרות שלא בהכרח מתפרנסים ממנו. הם קוראים עשרות כתבי יד כל שנה, ויכולים לזהות דרכם שינויים חברתיים ותרבותיים רגע לפני שהם מופיעים בצורות שונות בתקשורת ובמדיה. הם אוהבי ספר, אבל כבר מזמן לא יצא להם לקרוא אחד מודפס, גמור וכרוך. הם חווים הרבה תסכול בעבודה, ומצד שני - הם מכורים לה, ומרגישים שזה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. ברוכים הבאים לעולמם של הלקטורים.

חומרי קריאה רבים, וגם מתסכלים (צילום: shutterstock)

אם במשך שנים כתבתם וחלמתם להוציא לאור ספר, כדאי לעצור ולשמוע את מה שיש לאנשים שמחפשים את "הכוכב הנולד" הבא של הספרות הישראלית לומר. כי כוכב כזה, כך מתברר, מאוד קשה למצוא בין נבכי הניירת המודפסת. 

"לקטורה עושים מתוך האהבה לתחום ומתוך יכולת הגילוי של יצירה חדשה", מספרת שי הובר, 30, מורה ומחנכת וגם לקטורית בהוצאת אחוזת בית, בסדרת הביכורים אותה עורכת דנה אולמרט. "הלקטורות משתלטות על הזמן הפנוי של קריאת הספרים הטובים, כי חלק גדול מכתבי היד שמגיעים הוא לא טוב, והקולות מאוד בוסריים. יש בזה גם תסכול.

"הסדרה שאני מתעסקת בה היא רק של ספרי ביכורים, אז מן הסתם יוצא לי לקרוא בעיקר כתבי יד של אנשים שעוד לא הוציאו דברים לאור, לצד כאלו שפרסמו מעט שירה או סיפורים קצרים בכתבי עת. החוויה האמיתית שלקטור מחפש היא לשים את היד ראשון על כתב יד שהוא באמת ובתמים טוב".

כישרון או ביזיון?

הלקטורות עצמן מהוות כמעין ביקורת ראשונית ויסודית לכתב יד, שמראש נתפס בעיני הלקטור וכן בעיני העורכים שמעליו כפוטנציאלי ובלתי גמור, כזה שאולי יהיה ניתן ורצוי לעבד לספר בעריכה. הלקטורות בנויות בדרך כלל מעמוד אחד עד שלושה, ועומדות על הסגולות המיוחדות לאותו טקסט כתוב ומהוות לו פרשנות ספרותית, תוך כדי התייחסות לקול הכותב, לשפה, לחוט העלילה, לאופי ההגשה ולרעיון הסיפורי עצמו.

"הלקטור אמור לעזור לעורך לקבל החלטות ולהקל עליו בעומס הקריאה שמוטל עליו", מסבירה הובר. "לפעמים אני מוצאת בכתב היד כישרון, וממליצה לעורכת לעקוב אחרי הכותב, למרות שהטקסט שהגיש לא עובר את הרף שלי. הלקטור צריך לזהות את הכשרון הזה, ולתת לעורך חוות דעת קצרה. לסנן, בעצם. אבל אין לו האחריות הבלעדית להחליט אם הספר יפורסם בסופו של דבר".

פנינה נדירה. עטיפת ספרו הראשון של יותם טולוב

יהונתן בר-אילן, 28, תסריטאי, מפיק וגם לקטור בהוצאת כתר מזה כארבע שנים, טוען כי למצוא בתוך ערמות ספרי הביכורים כתב יד איכותי זה בגדר מקרה נדיר. "רוב כתבי היד שמגיעים אלי לא באמת ראויים. אבל לפעמים אתה נתקל בכתב יד שהוא באמת משמעותי, שיש בו פנינים, ופתאום ויש תחושת אחריות לגביו - כי אם לא היית קורא אותו וממליץ עליו, סביר להניח שהוא לא היה יוצא. זה קורה אולי פעם בשנה".

תן לי דוגמה לפנינה שכזאת.

"יותם טולוב, שפירסם את הרומן 'זה שמחכה'. מיד זיהיתי בו קול ייחודי, ואפילו כתבתי עליו באופן חריג לקטורה של עשרה עמודים. זה ספר שיש בו קול חדש. הוא מזגזג במורשת הספרותית שלנו ומושפע, במובן הטוב של המילה, מ'עיין ערך אהבה' ועד התנ"ך באופי השפה שלו. ויש בו גם דמות חזקה עם קול של ילד חצוף, ייחודי ומרענן. זה סיפור שכשאתה קורא אותו, אתה לא יכול להוריד את העיניים שלך מהשורות. להיתקל בכתב יד שכזה - זה שווה את כל העבודה".

על מה הישראלים כותבים בדרך כלל, בכתבי היד שאתה קורא?

"כמו כל דבר, יש בכתיבה אופנות. בתקופה שיצא ספרה של שרה שילה, 'שום גמדים לא יבואו' (הוצאת עם עובד), הרבה אנשים ניסו לכתוב כמוה, בדיבור שכונתי-פריפריאלי. הז'רגון הזה שלה התנגן לאנשים על הידיים, משום שהוא הזכיר להם שהם יכולים לכתוב ספר כמו שהם מדברים. רק שאצלה השפה היתה תמה עצמאית בתוך הספר, וכשאנשים ניסו לחקות אותה, זה לא בהכרח צלח.

אופנה של כתיבה "שכונתית" (עטיפת ספרה של שרה שילה)

"עכשיו ישנה אופנה של ספרי מתח, שכקוראים אנחנו צרכנים עצומים שלהם, אבל אין לנו הרבה סופרים בתחום. מגיעים המון כתבי יד 'אדלמנים' ו'קובנים'. זה תמיד זה מתחיל בבחורה שנעלמה. אבל לרוב זה לא עובר לקטור, כי הכתיבה מנסה להיות אמריקנית והיא חסרת שורשים ישראליים, לא באמת מחוברת לפה. בעיני, ברגע שכותב ידע לפתח את הקשר בין השורשים לז'אנר, יש פה שוק ענק לזה".  

כשחוי קראוס ישבה בראיון העבודה אצל דובי אייכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, שהסביר לה שתפקיד הלקטור הוא לתמצת את כתב היד ולכתוב האם הוא ראוי לפרסום - היא אמרה לו בגאון: "אבל רוב הספרים שיוצאים לאור לא ראויים בעיני לפרסום". אייכנולד צחק, ואמר שאם כך עליה פשוט לכתוב אם אהבה את הספר, ואם נראה לה שהוא יכול לגעת באחרים. "חוויות קריאה איכותיות באות בכל הצורות והצבעים", טוענת קראוס."יש במקצוע הזה הרבה אי ודאות, וחשוב כל הזמן לקרוא ולהתעדכן מתוך צניעות ואמונה בספר ובעם הספר.

"לצערי, לרוב אני די טובה בהסתכלות על חצי הכוס הריקה ובתיאור ה'פאקים' הקטנים שאחרים לא תמיד רואים. מצד שני, הדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה ספרות. אני חושבת ששתי התכונות הללו מתאימות למקצוע בו צריך לקרוא הרבה ומהר ולהעביר ביקורת, מבלי לאבד את התמונה הגדולה.

"לכן גם אם ברור מהפסקה הראשונה שכתב היד אינו ראוי למאכל כלב, אני מקפידה לקרוא עד הסוף בעיון, ולשוות לנגד עיני את המחבר שישב וכתב את הספר בדם ליבו. יש בי הערצה לאנשים כותבים, והערכה גדולה לכל אלה שמעזים לשלוח את הבייבי שלהם מהמגירה או הדיסק הקשיח אל עולם המו"לות האכזר. אבל המחוייבות שלי היא בראש ובראשונה לקוראים, שזמנם יקר וקצר, ומגיע להם לקרוא ספרים טובים שיעוררו בהם הנאה ומחשבה".

מה הם הקריטריונים שעל-פיהם את בוחרת כתב יד?

"אני משתדלת לא להיות מוטה רק לכיוונים של הטעם האישי שלי, אלא להיכנס לתוך הראש של הקורא המסוים שכתב היד הזה הוא בדיוק מה שהולך לשנות את חייו, או לפחות להסב לו ערב מהנה. אבל אי אפשר לצפות את זה במדויק. היו ספרים שהמלצתי עליהם להוצאה שלי, ובסופו של דבר נדחו והתקבלו בהוצאות אחרות. האמת היא ששמחתי מאוד שהספר הצליח לצאת לאור, הרי כולנו רקמה ספרותית אחת. קרו כמובן גם מקרים הפוכים, בהם חשבתי שספר לא יזכה לקהל גדול ולשמחתי המון אנשים אהבו אותו. צריך ללמוד מההפתעות הללו, אבל בעיקר להכיר בכך שלספר יש חיים משלו, ואותם לא תמיד אפשר לצפות. זה שיעור בענווה".

עטיפת הספר "בלבב פנימה". כמעט ופוספס בסיבוב הראשון

קרה שעורך החליט לפרסם ספר שהמלצת עליו המלצה שלילית?

"כן. קרה מקרה שעשיתי טעות, ודחיתי כתב יד שלקטור אחר זיהה את החשיבות הנדירה שלו. מדובר ב'בלבב פנימה' מאת הרב זאב קרוב. הסתייגתי מהחשיפה הדוגמטית שהרב נותן שם לפציעה הקשה של בנו, סג"מ אהרון קרוב. למרבה המזל, לא שמעו בקולי והספר פורסם והצליח. הטעות שלי נבעה מחוסר הבנה של העולם הפנימי והמוטיבציה של משפחת קרוב, המכוונת כל כולה לפרסום הנס שלהם וחיזוק האמונה של עם ישראל".

אז איך קרה שפספסת אותו?

"הייתי צינית וסקפטית מדי כשקראתי את הספר, והכנסתי אל חוות הדעת יותר מדי מהספקות ומהמאבק האמוני הפרטי שלי, שרחוק מאוד מגיבורי העלילה וכנראה גם מקוראיו הרבים. מאז אני משתדלת לא לחזור על הטעות הזו, ותמיד לקחת בחשבון, לצד האיכויות הספרותיות, גם את החשיבות של כל ספר כסמן של תקופה".  

מי אמר שצריך לקלוע לקהל הרחב?

יהונתן בר-אילן טוען כי הלקטור לא צריך להתייחס בכלל לפוטנציאל המסחרי של כתבי היד, אלא לחפש בו איכות חדשה. "אותם ספרים שאני ממליץ עליהם, גם אם יקראו אותם בסופו של דבר רק שלושים איש, זה אחלה מבחינתי. בדרך כלל מדובר באנשים שכותבים את הספר הראשון שלהם, ולהוציא ספר ראשון זה תמיד קשה".

לנושא הקולות החדשים מוסיפה גם הובר: "קול בוסרי הוא לא תמיד בעיה. אני לא מצפה למצוא דבר בשל. ביכורים הם תמיד התחלה של משהו. של דרך. למרות שברור שיש בעיות שחוזרות על עצמן בתוך הבוסריות: מנייריזם וגם שליטה חלקית בשפה, שזה אחד הדברים שממש מקוממים. זה לא אומר שכתב היד יפסל אוטומטית. יכול להיות שיש בו כישרון שמפצה על עברית לא טובה.

"קרה לי שקראתי כתבי יד שעצבנו אותי מאוד, כי הרגשתי שהם עושים מעשה אלים בשפה, מן ניסיון לשנינות שהוא כל כך גס בעיני. אלו כתבי יד מרושלים. לפעמים אתה מרגיש שאתה קורא דברים שהאדם שכתב אותם לא קרא את הטקסט שוב לפני שהוא שלח. אני מכירה המון ספרים שיוצאים בהוצאות אחרות ואני לא הייתי מעבירה אותם. הם לא מספיק טובים".  

תל-אביבי בדיוק במידה הנכונה (עטיפת הספר)

תמר ביאליק, 37, היא הלקטורית הראשית של ספרי מקור וגם עורכת בהוצאת

כנרת זמורה ביתן, מזה שנים. "אני זקנת השבט", היא מעידה על עצמה. לביאליק יש צוות גדול של לקטורים, שעוזרים לה בתהליך המיון של הכמויות האדירות של כתבי היד שמגיעים לפתחי דלתות ההוצאה.

"אני מרגישה שבתור לקטורית יש לי גישה בלתי אמצעית לתת-מודע הקולקטיבי, הלא ערוך. זה מאוד מעניין, אני רואה מגמות לפני כולם, לפני שהן מגיעות. כיום אני מזהה הרבה בני דור שלישי שמנסים להנצחי את סיפורי הסבים על השואה, הרבה מאוד סיפורי איניתפדה, טראומות מלבנון השניה, ולאחרונה גם עיסוק מאסיבי בנושא האמהות, ולא מצדו הזוהר.

"מגיעים כמובן המון סיפורים תל אביביים, אבל הם לא מספיק שנונים ויפים. מקרה חריג הוא הספר של עידית אלנתן שיצא לא מזמן, 'בניגוד להוראות היצרן'. במסגרת העבודה, אני מתייעצת המון. אם לדוגמה מגיע כתב יד של ז'אנר שבאופן אישי אני פחות מתחברת אליו, אני מעבירה את זה ללקטור שזה מתאים לו. תוך כדי העיון, כולנו כאן מתייעצים עם כולם, לקטורים ועורכים כאחד. מובן שזה נורא כיף למצוא ספר טוב. זאת גאווה כמעט אימהית".

מה היית ממליצה לכותב מתחיל, שרוצה לשלוח את הספר מהמגירה אל הלקטור?

"קודם כל - לתת את זה לעוד מישהו לקרוא. לא לשים את המילה 'סוף' ולעשות סנד. תמיד צריך עוד עין ועוד פידבק. אבל אני בהחלט חושבת שאם אנשים מאמינים בטקסטים שלהם, שישלחו אותם. תמיד שווה לנסות".