מדוע גברים ממהרים לשלוף?
גברים בטוחים יותר בעצמם, מפריזים בהערכת מנת המשכל שלהם וגם נוטים יותר להסתכן. לא פעם זה מוביל לטעויות אנוש. קטע מתוך ספרו של ג'וזף האלינן, "מדוע אנו טועים?"
היבטים אישיותיים יוצרים אצל רבים מאיתנו – ואולי אפילו אצל כולנו – נטייה לסוגים מסוימים של טעויות. חובבי הנהיגה המהירה, למשל, נוטים גם לסחור במניות. והנה, מחקר שבדק נהגים כאלה בפינלנד מצא שכל דוח נוסף על מהירות מופרזת שקיבלו הנהגים עמד בהתאמה לעלייה של 11 אחוזים בשיעור התחלופה בתיקי המניות שלהם.
למעשה, אם אתה מקבל מספר גבוה של דוחות על מהירות מופרזת, רוב הסיכויים שאינך רק מרבה להחליף מניות, אלא שאתה מחליף אותן יותר מדי. וזהו הפתח לטעויות. מחקרים הוכיחו שהמשקיעים שמרבים במיוחד להחליף מניות מרוויחים בדרך כלל פחות.
החוקרים מפינלנד גילו שהחלפה מופרזת של מניות אינה עומדת ביחס ישר אך ורק למספר דוחות המהירות שצוברים נהגים. היא עומדת ביחס ישר למשהו נוסף: מינו של הנהג. ככלל, גברים נוטים לצבור יותר דוחות מהירות מנשים. זה נכון אצל צעירים ומבוגרים, אם כי הפער קטן עם הגיל.
גברים גם נוטים לסחור במניות לעתים תכופות יותר מנשים – ב־45 אחוזים יותר, לפי אחד המחקרים. גם הפער הזה מתקיים לאורך השנים, וגם הוא קטן מעט אצל גברים ונשים מבוגרים יותר. וכשבני אדם אינם נשואים, ההבדל בולט אפילו יותר: הרווקים סוחרים במניות ב־67 אחוזים יותר מהרווקות.
גברים בטוחים מדי
השאלה למה הם עושים את זה פתוחה לדיון. אחד ההסברים הבולטים הוא שגברים ונשים נבדלים אלה מאלה ברמת הביטחון העצמי שיש להם.
ביטחון יתר הוא אחד הגורמים המובילים לטעויות אנוש, ומחקרים מצאו כי גברים ונשים גם יחד לוקים בביטחון יתר בקשת רחבה של תחומים. עם זאת, הגברים ככלל נוטים לביטחון יתר יותר מנשים, וההבדל הזה מסביר רבות על סוגי הטעויות שעושים הגברים והנשים.
למשל, כשגברים ונשים מתבקשים להעריך את רמת המשכל של עצמם, הגברים נוטים לנקוב באומדן גבוה יותר מהנשים. אבל הגברים אינם פיקחים כפי שנדמה להם – מתברר שמנות המשכל שלהם נמוכות מכפי שהם מנחשים.
הנשים, לעומת זאת, פיקחיות יותר מכפי שהן סבורות: בממוצע מנות המשכל שלהן גבוהות מכפי שהן מעריכות. במילים אחרות, גברים מפריזים בהערכת מנת המשכל שלהם כלפי מעלה, ונשים מפריזות כלפי מטה. כמו כן נמצא כי הגברים – אבל לא הנשים – מפריזים בהערכת מידת האטרקטיביות שלהם.
יורים יותר
פער הביטחון הזה בולט במיוחד בתחומים הנשלטים באופן מסורתי בידי גברים, כמו מלחמה וכספים. הזכרים, אפילו בהיותם נערים, סבורים שהם טובים בסוגי הפעילות האלה יותר מכפי שהנשים סבורות לגבי עצמן.
נמצא למשל כי נערות בגיל בית הספר מעריכות כי ציוניהן במקצוע המתמטיקה (מקצוע "גברי" מסורתי) נמוכים מכפי שהם, ואילו נערים לא.
אצל הגברים, יותר מאשר אצל נשים, קיימת גם הנטייה ללחוץ מהר מדי על ההדק. כך גילה הצבא האמריקני כשבדק סימולציות של אש ידידותית – כלומר, ירי של חיילים על כוחותיהם שלהם.
כשנבדקו התוצאות, התגלה שהחיילים נטו לירות באנשים שלא היו צריכים לירות בהם, ואילו החיילות עשו ההפך: הן נטו שלא לירות באנשים שהיה עליהן לירות בהם. במילים אחרות, הגברים ירו בטובים, והנשים לא ירו ברעים.
משחקים במלחמה
מחקר אחר גילה שגברים נוטים יותר לפתוח במלחמה. פרופסור דומיניק ג'ונסון מפרינסטון, ושישה עמיתים מהרווארד ומאוניברסיטת קליפורניה, ערכו שורה של משחקי מלחמה, שלא היו שונים מאוד ממשחקי המלחמה ששימשו את הפנטגון כהכנה לקראת הדבר האמיתי. בין היתר ביקשו ג'ונסון ועמיתיו לבחון את היחס בין מגדר, תוקפנות וביטחון יתר.
הם אספו אפוא כמעט מאתיים גברים ונשים, הושיבו אותם ליד מסופי מחשב וביקשו מכל אחד מהם להיות מנהיג של ארץ הנתונה בסכסוך עם מדינה שכנה בגלל מרבצי יהלומים שהתגלו לאורך הגבול השנוי במחלוקת ביניהן.
המתנדבים התחרו זה מול זה בזוגות בלי לדעת מיהו היריב שלהם ומה מינו. הם שיחקו שישה סבבים של שבע דקות, ובכל סבב נדרשו להחליט איזו פעולה לנקוט. הם יכלו שלא לעשות דבר, הם יכלו לשאת ולתת, הם יכלו לפתוח במלחמה, ואם התחשק להם, הם יכלו אפילו להיכנע (איש לא עשה זאת).
לפני שהחלו המשחקים ביקשו החוקרים מכל שחקן לנבא באיזו מידה יצליח. שחקנים שחשבו שהם עתידים להיות הטובים ביותר, התבקשו לדרג את עצמם במקום הראשון; שחקנים שחשבו שיהיו הגרועים ביותר, התבקשו לדרג את עצמם במקום המאתיים; ושחקנים שסברו שימצאו את עצמם אי־שם באמצע, התבקשו לדרג את עצמם במקום המאה. בתום המשחקים (אבל בטרם נודעו התוצאות), ביקשו החוקרים מהשחקנים לנבא לאיזה מקום הם הגיעו.
כצפוי, המתנדבים חשבו בממוצע שיצליחו יותר מכפי שהצליחו בפועל. אבל כשנבדקו הדירוגים העצמיים בפרוטרוט, התברר שביטחון היתר הופיע אך ורק אצל הגברים. הדירוגים העצמיים של הנשים במחקר עמדו כולם סביב מאה, כלומר – בדיוק באמצע.
וחשוב יותר: ג'ונסון ועמיתיו גילו שהגברים יזמו הרבה יותר מתקפות ללא התגרות. מדוע? בגלל ביטחון יתר. אחרי שניתחו את המידע גילו החוקרים שהגברים היו בטוחים מדי בדבר סיכויי הצלחתם במלחמה, וכי הגברים הבטוחים ביותר גם נטו יותר ליזום מלחמה.
הניסוי נערך במעבדה, בתנאים מלאכותיים שאי אפשר לצפות בהכרח לפגוש כמותם בעולם האמיתי. ובכל זאת, כמעט אי אפשר שלא לראות מקבילות למלחמות המתחוללות בעולם האמיתי. כזכור, ג'ורג' בוש שאל את ראש הסי־אי־איי ג'ורג' טֶנֶט באיזו מידה הוא בטוח שסדאם חוסיין מחזיק נשק להשמדה המונית. "אל תדאג" השיב לו טנט, "ראה את העניין כסגור".
ג'ורג' בוש: מלחמה היא משחק לגברים (צילום: רויטרס)
סיכון וגמול
מחקרים רבים שנערכו במרוצת השנים מצאו שגברים ונשים קולטים וזוכרים באופנים שונים היבטים שונים של חייהם. המחקרים מצאו גם שלא פעם ההבדלים האלה קיימים כבר בגיל צעיר מאוד, וכי שורשי כמה מהטעויות שאנו עושים נעוצים (בחלקם לפחות) בהבדלים הללו בקליטה ובזיכרון.
קחו למשל את האופן שבו גברים ונשים קולטים סיכון. במגוון שלם של תחומים מתברר שנשים סולדות מסיכון יותר מאשר גברים – ממצא שמשתקף כנראה במחקר הצבאי על האש הידידותית. כשחיילות ניצבות מול מצב מסוכן – לירות או לא לירות? – הן בוחרות בדרך כלל באפשרות הסולדת יותר מסכנה: לא לירות.
נטייה דומה להימנע מסיכון מופיעה במעשי יומיום כמו נהיגה במכונית. למשל, נשים מדווחות שהן חוגרות חגורות בטיחות יותר מגברים. גברים, לעומת זאת, נוטים להפגין התנהגות מסוכנת – כמו "גנבת" אור כתום – יותר מנשים.
לאור ההבדלים הללו, אין פלא שסיכויי הגברים בארצות הברית להיות מעורבים בתאונת דרכים קטלנית גדולים פי שלושה מסיכויי הנשים. יש להם גם סיכוי גדול יותר למות בתאונות טביעה והרעלה.
צוחקים לסכנה
אבל הימנעות מסכנות אינה מסתכמת בכך. פרופסור אלקה וֶבֶּר ועמיתיה מאוניברסיטת קולומביה בדקו כיצד נשים וגברים קולטים סוגים שונים של הסתכנות. הם התמקדו במיוחד בחמישה סוגי הסתכנות: פיננסית, בריאותית ובטיחותית, קשורה לבילויים, מוסרית וחברתית.
לפני שנים אחדות חילקו החוקרים שאלונים ליותר מחמש מאות גברים ונשים – מבני נוער ועד אנשים באמצע שנות הארבעים לחייהם – ובהם כעשרים שאלות על כל סוג של הסתכנות.
למשל, בסוג ההסתכנות הקשורה לבילויים הם נשאלו אם ינסו קפיצת באנג'י; בסוג ההסתכנות הכספית הם נשאלו אם יחתמו לחבר על ערבות לרכישת מכונית; ובסוג ההסתכנות החברתית הם נשאלו אם יבטאו את דעתם באירוע חברתי גם אם יֵדעו שהיא אינה מקובלת.
קפיצת באנג'י: לצחוק לסכנה בפנים (צילום: רויטרס)
בארבעה מתוך חמשת התחומים שנבדקו גילתה ובר כי הנשים סולדות מסיכונים בצורה משמעותית יותר מגברים. (החריג היחיד היה ההסתכנות החברתית). הגברים גילו גם נטייה מובהקת יותר מנשים לעסוק בהתנהגויות המסוכנות ביותר (גם כאן – פרט לתחום החברתי).
השאלה המעניינת היא, כמובן, מדוע זה כך. כדי לגלות זאת ביקשו ובר ועמיתיה מהנבדקים לספק ניתוח עלות-תועלת של כל פעילות. הם נשאלו איזו מידה של סיכון כרוכה בה, לדעתם, ואיזו תועלת עשויה אותה מידה של סיכון להביא להם.
כאשר ניתחה ובר את התשובות, היא גילתה משהו מפתיע: הגברים אינם מחפשים סיכונים רבים יותר, אלא פשוט מעריכים יותר מהנשים את התועלת שעשויה ההסתכנות להביא (גם כאן היוצא מן הכלל היחיד היה התחום החברתי).
במבט ראשון, אמרה ובר, נדמה שהממצא הזה נוגד את השכל הישר. היה אפשר לצפות שהתועלת של כל פעילות נתונה תהיה זהה בשביל גברים ובשביל נשים; קפיצת באנג'י היא קפיצת באנג'י – ולא משנה אם בקצה החבל תלויים גבר או אישה.
אבל תפישת התועלת של פעילות כזאת, גילתה ובר, עשויה להיות שונה מאוד, וההבדל הזה בתפישה יכול לא פעם להסביר מדוע נשים אינן מוכנות ליטול סיכונים שגברים מוכנים ליטול: הן חושבות שזה לא שווה.
קטע מן הספר "מדוע אנו טועים?" מאת ג'וזף האלינן, בהוצאת זמורה-ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
