כל ילד הוא בעצם דב - בספרו של מרטין ודל

פעם, לתקופה קצרה וברוכה בחיי, הייתי דב-גדול. זה קרה מיד אחרי שמצאתי אצל חברים את "Sleep Ttight, Little Bear" של מרטין ודל, מוכתם בשוקו ומרובב במבה, וגם אהוב עד מאוד על בנם שבגר וכבר היה בן חמש וקצת. ביקשתי וקיבלתי אותו, ובערב הראשון מבין רבים בו קראתי אותו לבתי בת השלוש, נחתם יומנו בחיוך כשאני קוראת לה דב-קטן והיא לי דב גדול ולשתינו בכלל לא אכפת מעניינים שמטרידים הורים נוקדניים, כמו העדרה של אמא מן הסיפור או העובדה שאם נרצה להישאר נאמנות למציאות, אנחנו בעצם דובות ולא דובים.

היכולת להסתדר בעולם, ובמערה (מתוך הספר, איור: ברברה פירת')

היה כיף להיות דב-גדול: בסיפור המשובח של מרטין ודל, הוא זה שמשגיח באהבה ובלי חרדה על דב-קטן היוצא למסע הגילוי הראשון של חייו, ומוצא מערה קטנה ורוצה להתיישב בה. הוא מבקש ומקבל

אישור לכך שזה בסדר גמור להיות במערה משלך, ויום תמים הוא משחק בביתו החדש כשדב-גדול נמצא ברקע ולא מפריע לו כלל.

גם את ארוחת הערב הוא אובל במערה שלו, ודב-גדול נמנע בתבונתו מלומר, "ארוחת ערב אוכלים ביחד ליד שולחן, ולא לבד במערה". אבל כשמחשיך, דב-קטן מתמלא מחשבות, כגון, שדב גדול ודאי מתגעגע אליו ולא נעים לו להיות לבד, והוא חוזר אל המערה הגדולה ושם נרדם בחיקו החמים, הבטוח והמנחם חברו הגדול.

מזכיר את "הבית של היעל", בגרסת הדובים והפעוטות

הרפתקאות של דובים

כן, זה קצת מזכיר את "הבית של יעל", מפני שכל הילדים באשר הם, חווים בשלב מוקדם מאד בחייהם את הצורך במקום פרטי משלהם, ולצידו גם את החרדה מפני העצמאות החדשה שהם זוכים לה בתמיכתם של ההורים. יעל, לעניות דעתי, טיפ-טיפה יותר מבוגרת מדב-קטן, ולכן גם יכולה לצאת להרפתקאות גדולות יותר, שבני השנתיים עד ארבע אולי עדיין חוששים מפניהן - או לפחות זקוקים לאישור שההרפתקה מצויה בגבולות היכולת שלהם להסתדר בעולם, גם אם העולם הוא קופסת קרטון או מערה קטנטונת.

מרטין ודל הוא סופר אירי פורה שזכה בפרס אנדרסן לספרות ילדים

עוד בטרם הגה את הדובים שלו - (הוא כתב עוד ספר על דב-קטן שמתקשה להירדם בגלל החושך הגדול) והוא ידוע בעיקר בזכות ספרים לבנים העסקים בעולמה של קבוצת כדורגל. בנעוריו היה כדורגלן, ורק כשהבין כי אין לו עתיד בבעיטות, החל לכתוב. תחילה למבוגרים ובשני העשורים האחרונים, לילדים בלבד.

לפעמים, גדולתם של ספרי ילדים מצויה לא רק בסיפור אלא בהנחות הלא-מילוליות שניצבות בבסיסו. מבוגרים שרוצים סיפורים על אבא-אמא-ילד לא ימצאו כאן, כאמור, את האם. אבל ודל יודע שלילדים זה לא מפריע כלל, והם גם לא מתרגשים מביצוע מטלות "אמהיות" בעליל, על ידי אב או דב.

עם התובנות הנכונות האלה יצאה גם המאיירת ברברה פירת' לדרך, ויצרה דובים שהם דודניו הרחוקים של פו הדב, על פי צבעם וחיוכם, אבל קצת יותר נאמנים למקור החייתי. הם מלבבים ביותר ונראים קצת כמו דובוני הצעצוע הקלאסיים משנות העשרים של המאה הקודמת, ללא ההבעות המאיימות שהיו ליצורים ההם.

היא ציידה את דוביה המצויירים ברכות נעימה אבל לא שמאלצית, מתוך כבוד עצום לקוראים ולמקריאים גם יחד. את דב-גדול הלבישה פירת' בסינר והוא מתאים לו להפליא, ואת התמונה האחרונה בספר, בה דב-קטן מכורבל בזרועותיו של דב גדול, אי אפשר לחוות בלי חיוך גדול - לפני נשיקת הלילה-טוב לכל דב ודב.

תרגומה של אירית ארב מצוין, ואני מקווה שהספר יתחבב על הפעוטות המקומיים, דקה לפני שהם נעלמים בעיקול השביל בראשית עצמאותם, עד כדי כך שיבינו שכל ילד הוא בעצם דב, ואולי גם להיפך.

"לילה טוב, דב קטן", מאת מרטין ודל. איורים: ברברה פירת'. תרגום: אירית ארב.

רוצים לקרוא עוד על ספרי ילדים? היכנסו לכאן!