שתף קטע נבחר
 

מחאת האוהלים טרנדית והציבור צבוע

אחרי כמה ימים של אווירת וודסטוק הגיע הזמן לקחת אוויר ולהודות: דירה זה לא קוטג' ואנו לא מהפכנים. לוותר על גבינה זה קל, אבל לעזוב דירה שכורה עם ילדים זה קשה. ואת מי השוכרים מאשימים בדיוק? הממשלה יכולה להשפיע על העתיד, אבל הפתרון המיידי מצוי דווקא אצלם. דעה

דווקא הספונטניות האותנטית של מחאת האוהלים על השתוללות דמי השכירות בארץ, מאיימת להפוך אותה לעוד ונטילציה לאומית. אמנם היא קתרטית מבחינה פסיכולוגית וסקסית מבחינה תקשורתית, אך עקרה מבחינה פרקטית. אז בואו נעשה סדר.

 

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

 

די לבלבול: נדל"ן אינו קוטג' 

ראשית, קוטג' אינו באמת מוצר הכרחי, לכן היה קל שלא לצרוך אותו, בהיפוך מוחלט מדירה, אם כי אין הכרח שתהיה במרכז. מחאת הדלק כשלה בעבר בדיוק מסיבה זו, ואותה סכנה מרחפת כעת על מאבק שכר הדירה.

 

שנית, אין אויב מוגדר. בקוטג' נלחמו מול היצרניות הגדולות. אל מול מי נלחמים פה ועד כמה זהו גורם בעל יכולת לשינוי מיידי? המשכירים? הם אלפי אינדיבידואלים בעליי קניין פרטי. הממשלה? יכולה להשפיע רק לטווח הארוך. השוכרים עצמם שמזינים את המצב השערורייתי? דווקא עליהם המחאה מדלגת.

 

שלישית, מטרה עמומה. הזעקה "צריך להוריד את שכר הדירה" אינה תקפה כמטרה מוגדרת ובת-השגה. בנוסף, התעקשות המפגינים, לפיה "אנחנו לא צריכים למצוא את הפתרונות" מתאימה יותר להתקף זעם של ילד מפונק מאשר לניסיון לשינוי אמיתי. זה מצריך להבין איך כל מרכיבי השיטה פועלים, כדי לדעת כיצד להשיג אפקטיביות מרבית.

 

יש להבחין בין מטרה תדמיתית - להעלות למודעות, לבין מטרה מספרית - להוריד X אחוז משכר הדירה. הראשונה בעצם כבר הושגה ולכן כבר נדרש הצעד הבא. בהיעדרו, סכנת המיסמוס מרחפת מעל.

 

רביעית, מציאותית - אין פתרון מיידי. גם עם כל הכוונות הטובות חייבים להכיר בכך שאין קרקעות חקלאיות להפשרה במרכז תל אביב. כבר שנים אין הכרה בהוצאות לצרכי מס למשרדים בדירות, כך שלא משם יתווספו דירות למגורים. בנייה להשכרה היא פתרון רק לשנים קדימה ובכל מקרה עליה להתגבר לא רק על חסמים כלכליים וביורוקרטים, אלא גם על המנטליות הישראלית המעדיפה קנייה. פיקוח על שכר דירה ימנע החמרה של המצב כי יגביל העלאות נוספות, אך לא יוריד כשלעצמו את המחירים הקיימים.

 

די לאשליה: ההבדל בין מחאה למהפכה

מחאות שקל להצטרף אליהן הן חרב פיפיות. ככל שרף הכניסה נמוך יותר, כך יכולת ההתמדה במאבק עד כדי מהפכה ממש - קטן יותר. ולהיפך. למה? כי "בא בקלות, הולך בקלות". מהפיכות אמיתיות מחייבות גרעין קשה של משוגעים לדבר שמוכנים לשלם מחירים אישיים (זמן, כסף, עצבים) עד שתושג המטרה, והם אלה שסוחפים אחריהם את היתר.

 

לכן, לפעמים דווקא ניצחון בקרב אחד הוא מסוכן למערכה כולה, כי הוא מכניס לשאננות ומרפה את המאבק. ואכן, מי נלחם על שאר מוצרי החלב לאחר הניצחון המקומי בקוטג'? האם הניצחון הסמלי יהפוך למהותי? בינתיים לא. בהיבט זה, ההישג של העלאת המודעות למחירי הדיור עלול ליצור מצג שווא של ניצחון.;

 

די להשארת המאבק בידי הסטודנטים

ככל שהמחאה נתפסת סטודנטיאלית יותר, כך היא חלשה יותר. למה? כי אנו מצפים מתקופה זו בחיים שתאופיין במאמץ, כך שמעבר לאמפתיה הורית כללית, אנו רוצים שהצעירים לא יהיו מפונקים ושאם הם רוצים את הפינוק של חיים במרכז – ישלמו את המחיר. אבל נפגעי שכר הדירה הם גם בני כל הגילאים וגם עליהם לפעול בעוצמה עבור שינוי ממשי. אולם, הורים עם מחויבויות לא ייטו לשלם את המחיר האישי של שהייה באוהלים לאורך זמן ויותירו את הבמה לצעירים, מה שיפגע במאבק הכולל, שאת מחיריו גם הם ישלמו.

 

די לדמוניזציה של בעלי הבתים

אני הראשונה להסכים שיש ניצול ציני של האזרח הקטן מצד טייקונים. אבל דווקא הפעם לא זה המקרה. מיהם בעלי הדירות? רובם אנשים ממעמד הביניים עצמו, שחסכו שנים או לקחו משכנתאות עתק על חלק ניכר משווי הנכס כדי "שיהיה לילדים" או כחיסכון לפנסיה עבור עצמם.

 

הגדולים באמת קונים ובונים שטחים תעשייתיים של עשרות אלפי מ"ר, להשכרה לתאגידי ענק בחוזים רבי-שנים. הם לא מתעסקים בדירה-קומה-ארבע-בלי-מעלית-באבן-גבירול. זה פשוט מפוזר מידי גיאוגרפית, הרבה מידי בלבול מוח ולא מספיק מניב.

 

האם אין בין בעלי הדירות גם מניאקים? בטח שיש. בדיוק כמו הפיזור הסטטיסטי של תכונה זו באוכלוסיה כולה. אבל רובם אינם להטוטני נדל"ן. הם הקוראים של טור זה ממש, השכן, הדוד, החבר מהעבודה, והם פשוט מנסים למטב את מה שהשוק מציע כי לדעתם אפיק השקעה זה, יותר יציב מהבורסה (מה שמעיד שהשיקול הוא לרוב אמוציונאלי יותר מאשר רציונאלי, מה ששוב מוכיח שאין אלה הטייקונים).

 

די לצביעות הקבועה של הציבור 

לו היית אתה בעל דירה, האם היית מתנדב להוריד את שכר דירה מיוזמתך, סתם כי זה יותר פייר ומתוך אלטרואיזם ואהבת אדם, למרות שהשוק גואה לטובתך? האם הצעת אי פעם, מיוזמתך, העלאת שכר שמעבר לעלות המקובלת באזור שלך: למטפלת, לבייביסיטר או נותן שירותים אחר? לא! אז בואו נפסיק להיתמם.

 

די לבריחה מאחריות

הפתרון המיידי היחידי (לא במקום פתרונות הטווח הארוך לשוק הנדל"ן) הוא לגמרי אצל השוכרים עצמם. זה לא שהמחירים עולים ואתם נאלצים לשלם. זה הפוך: אתם מוכנים לשלם כל סכום, עבור כל קיטון רעוע, כל עוד המיקוד הוא לטעמכם, ולכן המחירים מאמירים ללא גבול! רוצים להיות כמו הקוטג'? אז תפסיקו לשחק את המשחק. אל תשכרו או תעברו זמנית לפריפריה. המשכירים ייכנסו להיסטריה משום שלרובם המשכנתא היא טבעת חנק בהיעדר שכירות שוטפת, והמחירים ירדו.

 

אבל כאן שוב מתערב הטבע האנושי הבלתי נסבל: ממש כמו בדילמת האסיר, זה משחק סכום אפס. האם תסמכו על כל היתר השוכרים בעיר, שלא יסגרו בינתיים דיל על הדירה שלכם מאחורי גבכם ובסוף תישארו קרחים מכאן ומכאן? כנראה שלא.

 

די למחאה כטרנד

כך היא מאבדת את העוקץ שלה וזה רק עניין של זמן עד שיבוא הטרנד הבא שיגנוב את הסיקור התקשורתי. הצביעות והבריחה הקבועה של הציבור מלקיחת אחריות, מציעות שרצף המחאות האחרונות אינו מעיד על-כך שהפכנו לעם של מהפכנים, אלא דווקא שאנו הולכים שולל אחרי המעטפת במקום לשנות את המהות.

 

אז לסיכום, מה היה לנו פה? גלעד שליט - היה. קוטג' - היה. נדל"ן - הווה. מי הבא בתור ומי בתור הבא?

 

הכותבת היא בעלים ומנכ"ל BossProblem הפורטל להצלחה בעבודה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עיר האוהלים בתל אביב.
צילום: בן קלמר
אורית-קלייר ארזי
מומלצים