אל תקרא לי שחור: על "זפת" של לאו טמרס

הצבע השחור אמור להיות המטשטש האולטימטיבי, כזה המקשה על אבחנה של פרטים קטנים, סלחני ודרמטי בעת ובעונה אחת. אבל השחור המבריק הפוגש בנו על הכריכה של "זפת", שכתב ואייר לֵאו טימרס הבלגי, לא מצליח להסתיר את החיוכון הממזרי של הדמות הראשית בסיפור לילדים, הכובש מיד את הלב ומתחבב על הקוראים.

חיוכון ממזרי שכובש את לב הקוראים (מתוך עטיפת ספרו של לאו טימרס)

זפת הוא ציפור גדולה ושחורה, ואינו מבין מדוע הציפורים האחרות מתרחקות ממנו תמיד. "מה לא בסדר איתי?", הוא שואל, אך כשהוא מנסה לגשת אל שלוש ציפורי שיר צבעוניות ועליזות - ירגזי, תוכי ופרוש - הן מיד מתעופפות משם בבהלה. זפת שומע את העלבונות שמוטחים בצבע נוצותיו, ומחליט לצבוע את עצמו כדי להידמות לציפורים האחרות.

הפעם התוצאה מזעזעת אותן עוד יותר, וזפת נותר לבכות מרה לבדו, עד שכל הצבעים מטפטפים מעליו והוא חוזר להיות שחור משחור. בסופו של דבר מגלות הציפורים את יתרונותיו האחרים של זפת, וכולם עפים יחד באושר ועושר אל עבר השקיעה (פחות או יותר).

הזהב השחור, וגם הצבעוני

במקור נקרא הספר Kraai, עורב בהולנדית. זפת הוא כמובן ציפור מסוג עורב, ובהיבט הזה, הבחירה של המתרגם תומר קרמן מעניינת - ואף מוצלחת מאוד. האופן שבו המילה "זפת" בעברית ניתזת מהפה מעוררת תחושת כבדות ודביקות, והמצלול שלה מתקשר בצורה הדוקה אל הזהב השחור.

ציפורים צבעוניות בעלות אישיות של ממש

זפת הוא גם שם חינני הרבה יותר מ"סתם" שם החיה, ונותן לדמות הקטנה רובד עמוק יותר השולח זרועות אל מעבר לתיאור תמציתי של האובייקט המדובר. זפת הוא כבר אישיות של ממש, לא עוד עורב אחד מני רבים.

טימרס מאייר נפלא, ובכך עיקר כוחו של זפת. הוא נמנע מרקעים עשירים ומקושקשים ומניח לניגודי הצבעים של הדמויות, השחור מול הצבעוניות השמחה של ציפורי השיר - למלא בהתרחשות את הדף הלבן. האירועים מתרחשים על חוט חשמל עירוני המהווה מעין קו-קרקע, ורמז לכך שישנה מסגרת רחבה יותר ניתן רק כשמציץ פתאום פנס רחוב בודד בקצה החוט.

נסיונות מכמירי לב להתקבל לחבורת הציפורים

המינימליזם הזה עובד היטב. באותו שחור, באמצעות שינויים מזעריים בלבד באישון העין, בעיקול המקור, במידה שבה סגור העפעף - טימרס מצליח להעביר קשת שלמה של רגשות ולהוביל לאמפתיה אמיתית כלפי זפת הדחוי והעלוב. הניסיונות שלו להתקבל בקרב הציפורים מכמירי לב, והסיפור הכה-ציפורי הזה, הופך ברגע אחד לאנושי מאוד.

"זפת" הוא ללא ספק סיפור המבקש להעביר מסר לקוראיו, כזה על קבלת האחר, מציאת הטוב בכל אחד והתמקדות במעלות ולא בחסרונות, אך בדרך יש כמה צרימות בשירת הירגזי, התוכי והפרוש. למעשה מדובר בשני עניינים הכרוכים זה בזה, והם צצים בביקורת שמעבירות הציפורים הקטנות על העורב האימתני: הציפורים פשוט פורטות בהרחבה מדי, מה לא בסדר בזפת המסכן.

זאת אומרת, אם ההקשרים המדויקים לצבע הגוף השחור לא היו מנוסחים במפורש עד כה בראשם של הקוראים הקטנים (ושל ההורים), הרי כאן הם מוגשים בכפית וכמעט כופים את עצמם על המחשבה. זפת "שחור כמו פחם! מכף רגל ועד ראש", ולכן "אסור לסמוך עליו" והוא גם "בטח יצור מרושע". בכל אשם השחור, באופן המוחצן ביותר.

מילא הקשר לרוע, המוכר גם ממחוזות אחרים (מחתולים שחורים כסימן למזל רע ועד מכשפות),

אבל למה שנחשוב שאם היצור שחור "אסור לסמוך עליו"? ואולי התמקדות שונה, למשל בקול העורב הצורמני שיש בוודאי לזפת מול השירה הענוגה של הציפורים כביכול, היתה יכולה לתפקד כקו השוואה טוב יותר, מרומז יותר?

מצד ההורה המקריא את הסיפור, חשתי אי נוחות רבה לחזור על משפטים כאלה, ולא מתוך רצון להתייפף אלא מתוך תחושה חזקה שהדבר יוצר חיבור שלילי חזק מאוד, דווקא במקום שבו הוא מבקש לרכך ולהסיט את הדיון מהצבע אל מחוזות אחרים. אין צורך להסביר מה בצבע של זפת דוחה כל כך את ציפורי השיר, די בכך שהוא ה"אחר" האולטימטיבי כבר במבט ראשון (ועוד כזה שאוכל נבלות).

מלבד העננה הזו המעיבה מעט על ראשי הציפורים, מדובר בסיפור קטן ומתוק על הרצון בחברה ובהתקבלות, עם איורים מאירי עיניים שמצליחים לתפוס הרבה אנושיות וחום גם בציפור אחת, פשוטה ושחורה.

"זפת", כתב וצייר: לֵאו טימרס, תרגם מאנגלית: תומר קרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן.