מי הזיז את היודאיקה שלי?
קערת הסדר שלו עשויה ממצה, הרעשנים הפכו לגרזנים, את הדגל הוא לובש - ובנר הנשמה חקוקים שמות הנספים. פנחס גרין מעצב פריטי יודאיקה, אך רוצה לעצב מסורת
פנחס גרין, סטודנט לעיצוב תעשייתי בבצלאל, החליט שמוצרי היודאיקה משעממים בתפקידם המסורתי, ולפיכך החליט להצמיד להם מנהגים חדשים. ברצינות רבה הוא מבקש לייצר פולחנים חדשים, ולהשפיע על המסורת הקיימת. עבודת מחקר ארוכה הולידה תערוכה במסגרת תערוכות הבוגרים של "בצלאל", המוצגת בימים אלה בקמפוס הר הצופים בירושלים.
להלן טעימה: קערת הפסח שלו עשויה ממצה, לרעשנים - צורת גרזן עם תמונות של אחמדיניג'אד,
ועל נר הנשמה שיצר חרוטים שמות בני משפחתו שנספו.
"בחרתי שני מועדים היסטוריים – פסח ופורים, ושני מועדים מודרניים - יום העצמאות ויום השואה, ובדקתי איך אני יוצר להם מנהג", מסביר גרין. "לפני פסח הצטרפתי לחבר שלקח אותי לבית שמש, שם יש קהילה ששוכרת מקום במיוחד לפני פסח, כדי לאפות מצות יד. הם מכינים את הבצק בעשר שניות. הייתה שם אווירת חג אמיתית.
"פתאום הייתה לי הבנה שלא הניקיונות המטורפים יוצרים את אווירת החג, אלא מה שעושה הקהילה הזו. נכון שאפשר לקנות מצות בחנות, אך הם שוכרים מקום מיוחד לאפיית המצות, וזו אווירת הפסח. עבורי זו הייתה התגלות של ממש. יצאתי משם ואמרתי לעצמי: איך אני מעביר את האווירה הזו לכולם. אז לקחתי את המנהג להביא לחמות מתנה לליל הסדר, וניסיתי להכין מתנה אחרת. מזה נוצרה קערת הפסח העשויה מצה".
רעשן - ככלי נשק
לחג הכי שמח ורועש בשנה, יצק גרין, יוצא קיבוץ ראש צורים, משמעות נוספת: "כשהיינו קטנים לקחנו
את הסירים מחדר אוכל, ועשינו רעש נוראי. עכשיו זה כבר אסור. כל שנה מחדש יש בקיבוץ ישיבות של ועדות בנוגע לרעש בקריאת המגילה. אני ראיתי את זה כסוג של 'הלכה' שחברי הקיבוץ מייצרים לעצמם - ומכאן התפתח נושא הרעשנים.
"רציתי לשלב בהם חדש וישן, ולכן יצרתי רעשן שהמקל שלו עשוי עץ. שמסמל משהו שעובר מדור לדור. החלק העליון של הרעשן הוא גרזן ממתכת, מה שהופך את הרעשן לכלי נשק. עשיתי עליו חיתוך לייזר בדמותם של סדאם חוסיין ואחמדיניג'אד. כל דור מספר את הסיפור האישי שלו – את זכרו של מי הוא רוצה למחות".
ליום השואה יצר גרין קערת אבן עם יציקה קרמית, שעליה רשומים שמותיהם של בני משפחתו שנספו. "חיפשתי ליצור פולחן חדש", הוא מסביר. "הרעיון בנר הזיכרון הזה, שמדליקים נר קבוע ששמות הנספים חקוקים בו, ומי שאין לו קרובים שנספו - יכול להצטרף לחברים שיש להם, והדליק איתם נר לאנשים שהם מכירים, ואז לספר את סיפוריהם של אלה ששמותיהם חרוטים בנר.
"בשנה האחרונה איבדתי שלושה מסביי, וחשבתי כיצד יידע הדור החמישי והשישי על מה שהיה בשואה. מתוך השמות הפרטיים שרשומים בתוך הנר, אני יוצר את הסיפור האמיתי. זה לא מיתוס. אלה אנשים שהם בני משפחה. שאנחנו מכירים את הסיפור שלהם".
ללבוש את הדגל
יום העצמאות היה האתגר הקשה מכול, שהרי מלבד הנפת הדגל ונפנוף המנגל אין בו מסורת קבועה של ממש. אך מחקר על הדגל הסתיים בשכמיה כחול לבן. "גיליתי שפסי הכחול שעל הדגל הגיעו מהטלית, שהייתה בעבר הלבוש המקובל בקרב היהודים", הוא אומר. "כמו שהרומאים לבשו טוגה, כך לבשו היהודים את הטלית. הלבוש הזה הפך, בסופו של דבר, להלכה.
"גם המגן-דוד לא התחיל כמשהו דתי, אלא כסמל שבידל את היהודים לעומת הצלב. ביום העצמאות לפנות בוקר הלכתי לכיכרות ואספתי עם מחלקת התברואה את כל מה שהיה עליו מגן דוד. זה המחיש לי שדגל קונים בצומת לפני יום העצמאות, ואז הוא נשבר זורקים אותו. קשה לראות את הערך שלו. אני ניסיתי להראות כיצד מעלה את הערך שלו, ואיך הדגל מייצג אותי. אם הדגל עלי, זה מעלה את ערכו".
בחינת המסורת איננה תולדה של האמנות בלבד. גרין גדל בקיבוץ דתי וחווה ילדות אופיינית למגזר. כיום זהותו הדתית אינה חד-משמעית. "תלוי מתי שואלים אותי", הוא אומר. "אני לא מקבל כמובן מאליו הרבה דברים, כמו שלוש תפילות ביום, או ציצית. אבל אני חושב שבכול מה שנוגע למוסר, אני שם דגש יותר מהאדם הממוצע.
"למעשה, לא תשיגי ממני תשובה ברורה לשום דבר, ולכן קראתי לפרויקט שלי מחקר, כי העיקר
הוא בחיפוש ולא במסקנה הסופית. בפרויקט חיפשתי תשובות גם לעצמי, ללא שורה תחתונה. אך יש מסקנות שגיליתי בדרך, כמו זו שחפצי הקודש הם לא המטרה, אלא האמצעי לביצוע הפולחן.
"מאחורי כל נושא היודאיקה יש סיפורים טעונים. כל חנוכייה היא סיפור, והסיפורים האלה הם חלק מהחפץ עצמו. המבקרים בתערוכה יראו את החפצים, והם נראים טוב, אבל הסיפור שמאחוריהם הוא שחשוב. לצערי, פעמים רבות החפץ הוא המטרה. אני רואה בו אמצעי בלבד".
לפנייה לכתב/ת 
