אל תקראו לנו מפונקים

זו המחאה שאתם אוהבים לשנוא, כי מוביל אותה הדור בו אתם אוהבים לזלזל. ילידי סוף שנות ה-70, ה-80 וה-90 נתפשים כמנותקים, מפונקים ובעיקר מתעסקים בעצמם.

ומי מוביל את דעת הקהל הזו אם לא דור ביניים, שנולד בשנות ה-50 וה-60. דור עם זהות מפוקפקת שקיבל מדינה סוציאלית על מגש של כסף, השמין מפירותיה ואז הפך את המגש, כדי להשמין קצת יותר. דור שבקדחת ההפרטה המהירה מדי הותיר לנו אדמה חרוכה ומציאות כלכלית בלתי אפשרית.

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מי מפונק יותר? צעירים שעובדים עבור שכר זעום, ללא ביטחון תעסוקתי ואופק כלכלי, או בעלי דירות שזכו בהן מתוקף מדיניות הרווחה של הוריהם החלוצים והופכים אותן כיום למחלבות מזומנים?

זו לא אותה המדינה. רחוב רוטשילד בתל-אביב (צילום: דודו אזולאי)

עובדים יותר, מקבלים פחות

עובדתית, הדור היום עובד הרבה יותר בשביל הרבה פחות. אל תתנו לאשליית האפשרויות הבלתי מוגבלות לעוור אתכם - מעבר בין מעמדות כבר כמעט לא ייתכן. תקרת הזכוכית של המעמד הבינוני תדאג שככל שהוא יעבוד קשה יותר, נטל המסים ימנע כל אפשרות של רווחה אמיתית.

הריכוזיות במשק תדאג תמיד שנשלם מחירים הנצמדים לקצה גבול היכולת. לא קיימת מדינה מערבית בה ציבור משכיל ומוכשר כל כך, המועסק בעבודות צווארון לבן, לא מצליח לגמור את החודש. אלה הזוכים למשכורות מנופחות, נדרשים לשבוע עבודה של 60 שעות, לא כולל את העבודה שלוקחים הביתה ואל סופי השבוע. אתם לא עבדתם ככה.

בעוד שדור ההורים נהנה מביטחון תעסוקתי מלא, קביעות ופנסיה, העובדים כיום תלויים על בלימה וניתנים למחזור בכל רגע. העסקה דרך עובדי קבלן ובחוזים אישיים מבטלת את מחויבות המעביד לזכויות העובד המעוגנות בחוק. אצלכם זה לא היה ככה, כי נולדתם לתוך שוק עבודה מגונן שחוקקו עבורכם הוריכם. חוקים שדאגתם לבטל כשהפכו לנטל. אתם קוראים לנו מפונקים על מאבקים שלא הייתם צריכים לקיים מעולם.

נאבקים על זכויות שהיו להורינו. המאהל בתל-אביב (צילום: ירון ברנר)

סנוב, בפריפריה כבר היית?

מול תמונות צעירים מפגינים ברוטשילד, אתם עומדים ומצקצקים "אז תעברו לפריפריה", בעוד אתם ממשיכים לנוח בערי השינה המטופחות שהקמתם. באיזו פריפריה התגוררתם? אלו ביצות ייבשתם? את הפריפריה בה אתם אוהבים להתגאות בניתם כדי לקבור אוכלוסיות חלשות רחוק מהעין, עם תשתיות מפוקפקות, תחבורה ציבורית כושלת ואפס תעסוקה. הן לא נבנו כאלטרנטיבה לערי המרכז.

היכן יעבדו כל הצעירים שאתם מבקשים שיכבשו את הנגב והגליל? את המעגל השני, הקרוב למרכז בניתם עבורכם, עם דירות ארבעה וחמישה חדרים, עם כבישים וקניונים, אבל בלי רחובות ובלי קהילה. כמה דירות חדר אחד מוצעות להשכרה בפתח תקווה? כמה דירות שני חדרים מתוכננות לבנייה בכפר סבא?

שמעתי כמה מכם מספרים על תנאי המגורים הקשים שלכם בתור סטודנטים, אבל גם אנחנו גרים בדירות מתפוררות שלא יביישו את שנות ה-50 (וגם לא שופצו מאז). כי איזה אינטרס יש לבעל דירה לתחזק את הנכס? שכבות של הזנחה וריקבון מכסות את העיר הלבנה, כי זה לא כלכלי לשפץ, ואתם לא גרתם במבנים גרועים מזה. 

מתעוררים מהאשליה

אשליית ה"תלמד, תעבוד, תצליח" כבר אינה תקפה עבורנו. אנחנו מבינים שאין לנו תקווה. גם עם שני תארים ועבודה נחשקת, נצליח להגיע רק עד קו המים, אך לא לשתות מהם. ביטחון כלכלי ורווחה הפכו מנת חלקם של בעלי ירושה ולא של עבודה קשה. נכון שרבים מכם התחילו מאפס והתעשרו בזכות עצמם ובעבודה מייגעת, אבל תבינו - האופציה הזו כבר אינה קיימת עבורנו.

הולכים אל הלא-נודע (צילום: EPA)

האשליה היא מה ששמר על הסדר החברתי עד כה, כי סטודנטים העדיפו לעבוד קשה יותר, מאשר לבזבז שעה בהפגנה (אתם קראתם לזה אדישות). אבל גם היא התפוגגה, וזה עניין פשוט של מתמטיקה: קחו את השכר הממוצע במשק (אפילו הוסיפו לו כמה אלפי שקלים), הורידו הוצאות מחיה וספרו כמה חודשים יידרשו כדי לחסוך 300,000 שקלים (הון ראשוני מינימלי עבור דירה בינונית כיום, בכל עיר בארץ). אתם לא עבדתם כל כך קשה בשביל קורת גג.

אז אל תקראו מפונקים למפגינים המזיעים ונאבקים על זכויות שאותן קיבלתם (וביטלתם) כמובן מאליו. אל תזלזלו בצעירים שלחמו בלא פחות מלחמות מכם ועשו זאת בצל שאלות מוסריות הרות גורל להן לא נדרשתם.

צחוק הגורל הוא שבערוב ימיכם, רובכם תזדקקו שוב לחיבוק החם של מדינת הרווחה, אבל על הברז ישלוט אז דור שאותו חינכתם לכלכלה דורסנית ואגוצנטרית. אנחנו נסביר לכם שמחירי תרופות וטיפול סיעודי כפופים גם הם להיצע וביקוש, שככה זה גם במנהטן. אתם תבינו, נכון?

שלמה קראוס, עורך ומשורר, מו"ל הוצאת פלונית - מחזורי שירה. ממשתפי מחאת הנדל"ן ויוקר המחיה.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור: opinions@y-i.co.il