שירת הליצן: ראיון עם סלאבה פולונין
סלאבה פולונין, יליד ברית המועצות, נתקל בילדותו בצ'רלי צ'פלין ובמרסל מרסו, ונדהם מהיופי המסתורי של אמנותם. מאז הפך לליצן שכובש את הקהל דרך מופעים ייחודיים, שואב השראה מדמיונות ילדות, ומגדיר את עצמו כאזרח העולם. ראיון
קוראים לו ליצן אבל הוא מוצא חמלה בעצב, ותקווה בצער. בעזרתם הוא בונה חזיונות בלתי נשכחים שמאפשרים גם לגדולי הציניקנים שבקהל, למצוא את הילד שבהם. סלאבה פולונין, מגדולי הליצנים הפואטיים, חוזר לישראל לסדרה של מופעים שלא כדאי להחמיץ.
"הסיכויים קלושים שלא להיסחף לתוך הסופה" (צילום: Veronique Vial)
בראיון בלעדי ל-ynet הוא אומר: "אני מרגל מעולם הילדים שמגיע לעולם המבוגרים מתוך אמונה שחשוב לראות את החיים בצבעים חזקים, לחוש בריחות ולשמוע את הקולות כמו שרק ילדים יודעים לעשות. התמימות שלהם, הדמיון האינסופי, יכולת ההתבוננות שלהם על העולם, והעוצמה הרגשית שהם מעבירים בי, מלמדים אותי איך לגעת ולרגש קהל בכנות ובאהבה רבה. כל חיי אני לומד מילדים להיות כן ולהתבונן בעולם בפליאה. עכשיו אני לומד זאת מנכדותיי".
בסיבוב ההופעות הנוכחי, שייפתח ב-13 בספטמבר במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, תלווה את "Slava's snowshow" בפעם הראשונה תזמורת "קרמראטה בלטיקה" של הכנר והמנצח הנודע, גדעון קרמר. "המוזיקאים יהיו על הבמה ויהפכו לחלק מההצגה. זה חדש לגמרי בשבילנו", אומר פולונין, "אני מאד מתרגש ונלהב לקראת המופעים בישראל וכמוני גם גדעון קרמר אותו אני מאד אוהב ומעריך. דאגנו לשנות ביחד את כל הקו המוזיקאלי של המופע שהשתנה ביחד עמו".
ההפקה של תיאטרון הפנטזיה שהקים פולונין וזיכתה אותו בין היתר גם בפרסי אוליבייה וסטניסלבסקי, מציעה מסע סוריאליסטי נטול מילים שמשלב שפע של אמנויות במה מקרקס, דרך תיאטרון רחוב, מחול, אמנות המיצג ואפקטים מיוחדים כולל סופת שלגים שמשתוללת באולם. "זה מופע שמשתנה בכל פעם כיוון שהוא מבוסס על דמיון ואלתור", אומר פולונין, "כמו בג'אז, יש למופע מבנה פנימי קשוח אבל עליו אתה מלביש בכל פעם אלתורים שונים. הרכבי השחקנים משתנים כדי לשמור על המופע תוסס, מגוון ומאתגר. גם סגנונות המשחק, שעליהם אני מחליט ברגע האחרון לפני העליה לבמה, משתנים. ערב אחד אנחנו יכולים לשחק בסגנון של בקט ובאחר בסגנון שייקספירי מלא תשוקה - אבל לא אחשוף את כל סודותיי".
"מה שמעניין אותי הוא השילוב בין הטרגי לקומי" (צילום: Veronique Vial)
אחרי יותר מארבעה עשורים על הבמה, פולונין עדיין מצליח לפזר קסם תיאטראלי שצומח מתוך מעשיות וחלומות, עמוס געגועים ובדידות, טעון באובדן ובהתפכחות. "ההנאה הגדולה ביותר שלי היא לראות אנשים מאושרים באולם", הוא אומר, "אני אוהב לראות איך הם הופכים שוב לילדים, שוכחים את מעמדתם החברתי, את הדאגות. זו חוויה של עצמה רגשית אדירה עבורי. כן, זה עדיין מרגש אותי בכל פעם מחדש".
ילד בעולם של מבוגרים
ליצן, אליבא דפולונין, הוא ילד בעולם של מבוגרים. "הוא שובב ונועז, חסר מעצורים ברגשותיו, נאיבי ורומנטי. הוא לא ישחק לפי הכללים המקובלים ויהפוך את החיים לחגיגה אחת גדולה. יש בליצן כל מה שאני אוהב. אלו הם חיי", הוא אומר ומדגיש, "אני מזמן לא עוסק בניסיונות להצחיק או לבדר את הקהל, אלא בלסחוף ולרגש אותו. מה שמעניין אותי הוא השילוב בין הטרגי לקומי כיוון שמשניהם מורכבים חיינו. במופע שלי תמיד יהיו כאלה שיצחקו ללא הרף וכאלה שיבכו. בעיני זה השילוב המנצח - ובכך טמונים היופי וכוח המשיכה של המופע".
"יש בליצן כל מה שאני אוהב. אלו הם חיי" (צילום: Veronique vial)
כוח המשיכה של המופע מתבטא גם בחופש שפולונין מעניק לקהל לפרש את מה שהוא רואה בדרכו. הוא סומך על הקהל שלו שיבין, מתרחק מלכוון אותו, נותן לו לפרוש כנף ונוסק ביחד איתו. "אני לא אוהב אמנות קשוחה ומוגדרת. אני מעדיף שאלות על תשובות. אני אוהב את הצופה שיוצר ביחד איתי את הרגע, ובכך הופך שותף לחוויה. אני מנסה לספק את התנאים שבהם היצירה המשותפת הזו אפשרית, תוך ידיעה שרק יחד עם הקהל ניתן ליצור מופע שייחרט בזיכרון".
המופע של פולונין מרובה בתמונות ליריות מהורהרות אך מה שנחרט בזיכרון, הם ניסיונותיו של הליצן לעמוד בפרץ מול סופת שלגים מקפיאה שמחוללת בדידותו. האמירה האסתטית של המופע באה לחזק אמירה מובהקת על המצב האנושי. מה שמתקבל מהווה קומבינציה מושלמת בין צורה לתוכן. "סופת שלגים מעוררת אימה ופליאה גם יחד", הוא אומר, "זהו בדרך כלל מפגש קטלני אבל היופי והכוח שיש בה מותירים אותך נדהם. רציתי לאפשר לצופה להגיע לשם מתוך עולמו האישי. אני יודע שהסיכויים שלא להיסחף לתוך הסופה, קלושים".
בביקורו הקודם בישראל הציג פולונין את המופע "דיאבולו", שיצר בשיתוף עם טרי גיליאם מי שחתום על בימוי הסרטים "מונטי פייטון והגביע הקדוש", "12 הקופים" ו"ברזיל", ועוד שלל יצירות קולנועיות נחשבות. "הוא איש גדול, מעניין מאוד ואמן בחסד עליון. וכן מה שמעניין היה החיבור בינינו כאמנים ופחות התוצאה. אני מקווה שעוד נשתף פעולה במיזמים חדשים", אומר פולונין.
בשנים האחרונות נרקם קשר הדוק גם בינו לבין התסריטאי האיטלקי האגדי, טונינו גוארה. האיש שחתום בין היתר על תסריטי סרטים כמו,"זכרונות" ו"הספינה שטה" של פדריקו פליני , וכן על מרבית סרטיהם של מיכלאנג'לו אנטוניוני ותיאו אנגלופולוס, כתב בעבור פולונין מספר תסריטים אותם הוא מקווה לממש. "כעת אנשים שונים מחפשים דרך להפיק סרטים על פי התסריטים שגוארה כתב עבורי. אני אמור לשחק בהם. נראה מה ייצא מזה. אני שואף תמיד לחוויות חדשות", הוא אומר.
חוויות חדשות ביקש פולונין, יליד העיירה נובוסיל שבברית המועצות, לממש גם כשהחליט בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת לחפש את מזלו במערב. מזה שנים ארוכות הוא מתגורר בבית פרטי מבודד לא הרחק מפריז. "אני אוהב לטייל ביער, להלך על שפת הנהר לבד כשרק אני עם עצמי. אני אוהב להיזרק אל עולם של דמיון ולהתנתק מהעולם לחלוטין, ובאותה העת לדעת שאינני מרוחק ממרכז החיים התוססים. פריז בעיניי היא לב החיים התוססים", הוא מספר.,"אני מאד אוהב את השקט שיש פה לצד ההמולה. את הנוף. הזמן כאן איטי יותר לכאורה. הצרפתים יודעים לחיות והם יודעים לאהוב. כיוון שאמנות החיים מעניינת אותי יותר מכל דבר אחר, נסעתי ללמוד אותה".
למרות שמרכז חייו כיום הוא בצרפת, פולונין מעיד כי מעולם לא איבד את שורשיו. "אסור לאדם לאבד את שורשיו. לא משנה לאן אתה הולך או איפה תבחר לחיות את חייך, השורשים הם הבסיס", הוא אומר. "שפת האם שלי היא רוסית. התרבות שעליה גדלתי היא רוסית. גם הדמויות שאני מציג במופעים שלי רוסיות. אני אזרח העולם וככזה אני נהנה ללמוד, לספוג חוויות מכל מקום שאליו הגעתי ואגיע, אבל שורשיי תמיד יישארו רוסיים".
"הייתי ילד קטן כשראיתי לראשונה את 'הילד' של צ'רלי צ'פלין. עד עצם הרגע הזה אני חי את הסרט. כשגדלתי ראיתי את מרסל מרסו ונדהמתי מהיופי המסתורי ומלא האמוציות שהוא העביר. אני עדיין מתרגש ממנו כמו אז אם לא יותר. הנטיות האמנותיות שלי כילד קטן הפכו למקצוע שלי והוא, מבחינתי, טעם החיים".
