למי שייך המידע שלנו אחרי שאנחנו מתים?
נניח, חלילה וחס, שמחר תמותו. מה יקרה לחשבון הדואר שלכם? האם המשפחה שלכם תקבל אותו? האם תרצו שהמשפחה שלכם תקבל אותו? בשאלות כאלו דנים בכתבה שלפניכם משפחה של גיבור מלחמה, שני אנשי תוכנה ועורך דין. מוות דיגיטלי – כתבה שניה בסדרה
<< בפרק הקודם: בתוך המחשב האישי של אחי המת
1. חשבון הדואר של גיבור המלחמה
טוראי ראשון בחיל הנחתים של ארה"ב, ג'סטין אלסוורת, ממישיגן, נהרג בנובמבר 2004 כששירת בעירק. הוא היה בן 20 במותו. טר"ש אלסוורת נהרג כגיבור, ולאחר מותו זכה בעיטור הארד ובאות הגבורה של הכוחות המזוינים של ארצות הברית.
תפקידו של אלסוורת היה לזהות ולהשמיד מטעני צד נסתרים. בסיור רגלי הוא זיהה מטען חבלה מאולתר, המופעל בשלט רחוק, וצעק לחבריו להתרחק. המטען הופעל מיד לאחר מכן והוא נפצע אנושות. הוא הציל 11 חברי צוות ששהו ברדיוס קרוב ועוד ארבעה ששהו ברדיוס רחוק יותר. אבל לא זה הביא לאלסוורת את פרסומו. אלסוורת התפרסם בגלל חשבון המייל שלו.
לאלסוורת היה חשבון דואר ביאהו. ההורים של אלסוורת רצו גישה לחשבון הזה אבל יאהו סרבה, בטענה שהיא מחוייבת לפרטיותו של אלסוורת. ההורים הגיבו בתביעה שקיבלה כיסוי תקשורתי נרחב. באפריל 2005 הם ניצחו, ושופט במישיגן הורה ליאהו להעביר למשפחה גישה מלאה לחשבון המייל של בנם. זה לא בדיוק מה שיאהו עשתה. משפחת אלסוורת קיבלה מיאהו דיסק ועליו למעלה מעשרת אלפים דפים עם חומרים מחשבון הדואר שלו – אבל ג'ון, אביו של ג'סטין, אמר לתקשורת שמצא על הדיסק רק מיילים שבנו קיבל, ואף לא מייל אחד שהוא שלח – בכלל זה, הודעות שג'סטין שלח למשפחתו.
הדיון הציבורי שהתעורר בעקבות המקרה העלה את המודעות לנושא ולמדיניות השונה של ספקיות שירותי הדואר האלקטרוני בעניין. הספקית האמריקנית AOL והוטמייל של מיקרוסופט מעבירות את חשבונות המשתמש למשפחה אחרי שבעל החשבון מת, וב-AOL מצהירים שהם מקבלים עשרות פניות כאלו מדי יום.
המדיניות של יאהו, לעומתן, שונה, וכשאתה פותח אצלה חשבון דואר אתה חותם בתנאי השימוש (שמי מאיתנו באמת קורא?) שאתה מסכים לכך שהחשבון שלך, הזכויות לחשבון והזכויות לתוכן שבחשבון מסתיימים עם מותך ושאין לך את הזכות להעבירו הלאה. יאהו גם מציינת בפירוש שעם קבלת העתק מתעודת הפטירה שלך, החשבון שלך ייסגר וכל התוכן שבו יימחק לצמיתות.
זוכרים אותם מהכתבה הקודמת? יאהו
2. הקבצים של א' ושל נ'
א', בן 28, בעלים ומנהל של חברת תוכנה מצליחה, מודע למרות גילו הצעיר לחשיבות העצומה של המידע שישאיר אחריו במידה ויקרה לו אסון. הוא נערך מראש והשאיר אצל חבריו מפתח חכם, שמשחרר נעילה של קובץ שהושאר על המחשב שלו. בקובץ יש מעין צוואה, וגם סיסמאות לתיבת האימייל, הפייסבוק, חשבון הבנק ושירותי מידע דיגיטליים אחרים שלו.
גם נ', אשת מחשבים בת 49, מודעת לחשיבות הנכסים הדיגיטליים שלה, ולכן כללה בצוואה שלה התייחסות גם להם. עורך הדין שלה מחזיק בסיסמאות הגישה למחשב שלה, לחשבונות הדואר, לפרופיל בפייסבוק, ולספריות המכילות מידע מקצועי במחשב שלה ועל שרתים אחרים. מדי פעם, כשהיא מעדכנת את הסיסמאות, היא מעדכנת גם את עורך הדין שלה. היא אמרה לי שאחת הסיבות לצעד הזה היא שהלקוחות שלה לא ייפגעו במקרה של אסון.
שאלתי את שי פורת, עו"ד ומגשר, כמה מהצוואות של הלקוחות שלו כללו עד היום התייחסות כזו לנכסים דיגיטליים.
"את מעלה נקודה מעניינת", הוא אמר. "אפס".
איך מתייחס החוק בישראל לצוואות דיגיטליות?
"מי שרוצה להשתמש בשירותי חברות המציעות צוואות דיגיטליות, צריך לקחת בחשבון שהצוואה הזו לא תקפה בישראל על פי חוקי הירושה ודיני הצוואות כאן. כל העברת רכוש, כולל קניין רוחני, אינה חוקית בישראל אם נעשתה בצורה דיגיטלית.
צוואה בישראל תקפה רק באחד משני מקרים: או על גבי נייר שכתבתי בכתב ידי וחתמתי, או על גבי נייר שהוקלד והודפס או כתבתי בכתב ידי, שנחתם בנוכחות שני עדים ובפורמט שהחוק קובע (עדים מעל גיל 18, לא קשורים למוטבי הצוואה וכו'). המילה נייר מוזכרת בכוונה: צוואה שנערכה באופן מקוון או דיגיטלי, אפילו אם נעשה בה שימוש בחתימה האלקטרונית המאושרת שלך, לא תופסת".
ומה אם מישהו כותב בצוואה שלו שהוא מבקש שלא לאפשר גישה למחשב שלו, למייל שלו וכן הלאה?
"צריך לכבד את זה. אבל גם צריך לקחת בחשבון שהיורשים יכולים להמרות את פיו של המבקש: זה זהה למקרה של סופר שביקש לשרוף אחרי מותו כתבי יד שלא פורסמו, והיורשים מחליטים להוציא אותם לאור. הם יכולים לעשות את זה כי הם בעלי הזכויות: הם ירשו אותן כדין, אבל החליטו לפעול בניגוד להנחיות המצווה.
דיני הירושה בישראל מקורם במקרים רבים במשפט העברי, והיופי במשפט העברי הוא שחוקים שנכתבו לפני מאות או אלפי שנים עדיין ישימים גם היום, במקרים הדיגיטליים. חוק טוב הוא חוק שנשאר ישים גם עם התפתחות הטכנולוגיה".
