רוקדים הורה על הדם הנורבגי

את התגובות למאמר זה, שהוא עצמו תגובה לתגובות רבות, בהן זכתה מתקפת השנאה בנורבגיה, אפשר לנבא כבר בתחילתו ואף לתמצת בשתי מילים: יפה נפש. יפה הנפש - שם הגנאי החביב על לאומנים לאורך ההיסטוריה ולרוחב העולם - עומד בניגוד מוחלט, חריג ולא אופנתי כדרכו, לאחת מיכולותינו המרשימות ביותר כישראלים: השמחה הלאומית לאיד.

יש להודות, ולא להתגאות, שמסע הקטל חסר האבחנה בנורבגיה הוציא מרבים מאיתנו את המיטב. הוא שכלל בשטניות את הביצועים המקומיים בענף תרבות בו מצטיינים, כך טעינו לחשוב, רק מבצעי לינץ' ורקדנים בעקבות-טילים ממוצא פלסטיני: הריקוד על הדם.

ברבריות מדושנת ועולצת בעקבות הטבח הנורא (צילום: רויטרס)

עוד לפני התגובות הרשמיות, צבועות יותר או פחות, מציפות את השיח הישראלי תגובותיהם הכתובות של גולשי האינטרנט. והטוקבקים, זלזלו בהם ככל שתזלזלו, הם בפירוש קול העם. אין בידינו מדד אחר, מקיף ומהימן יותר, ל"רחשי הלב של הציבור". ואם כך, כדאי שנאזין בתשומת לב למבחר מרחשים אותנטיים אלה. "שייהנו להם מהמטעמים שאנחנו אוכלים מאז הסכם אוסלו. בתיאבון! (:", חייך גולש זמן קצר לאחר פרסום הידיעות הראשונות, כשהחשד הופנה עדיין נגד גורמים איסלאמיים. "מגה לייייק, ככה יעשה למדינה אשר נגד העם הנבחר", חיבר מגיב אחר בשפה קלוקלת בין שפת התקשורת העכשווית לבין עיבוד של לשון המקורות.

המסר החד-משמעי לא אמור להפתיע איש. הוא משתלב באופן מושלם בצעדי ההורה שסוחפת ישראלים רבים במסגרת ההרקדה ההמונית שמארגנת ממשלתם. זהו מחול נלהב, דבק באמונתו ומשוכנע בצדקתו, המופיע בתוכניה של פסטיבל ישראל תחת הכותרת הקבועה: העולם כולו נגדנו, ומה-זה לא באשמתנו. בהמשך ישיר לאמת מקודשת זו, וכמיטב המסורת, נעשית מלאכתם של צדיקים בידי אחרים - אפילו הם רשעים גמורים.

אנטי-מוסרי ואנטי-יהודי

אבל המכנה המשותף לתגובות הזקפה הציונית, שמהוות רוב מוחץ בבית הנבחרים הטוקבקיסטי, אינו רק המסר. הוא הרוח - המדושנת, העולצת, המאושרת - שנושבת בטבעיות בין המילים הקשות. כמאה אזרחים, רובם הגדול נערים, נטבחו באכזריות ובשרירותיות. אין לנו צורך בזיכרון ארוך-טווח כדי לראות איך זה נראה בדיוק. וגם אם קיים ויכוח פוליטי של רבים מאיתנו עם ממשלת נורבגיה - פרץ של שמחה על רצח אזרחיה הוא הדרך המעוותת ביותר לקיים אותו.

אם נשוב אל רחבת הריקודים, ריקוד על דם הוא אחד האקטים העלובים ביותר שמסוגלת לייצר רוח האדם. זו הברבריות בהתגלמותה, בין אם הדם נשפך באיתמר, באוסלו, או בעזה. לא רק עניין אנטי מוסרי, אלא גם אנטי יהודי. "בנפול אויבך אל תשמח", ציטטנו תמיד ממשלי את הלקח שלא ידענו להפיק. וכאן, אפילו לא מדובר באויבים - גם אם משרד החוץ יתאמץ לשכנע אותנו אחרת.

ההתפתחות בחקירת הטבח, שמצאה כי מאחורי הפשע לא עומד האיסלאם הפונדמנטליסטי אלא נורבגי שונא מוסלמים מהימין הקיצוני לא בלבלה את הישראלי המתלהם, לא שינתה את דעותיו ולא מיתנה את תגובותיו. "לא חבל? לבזבז כזה פיגוע, ושבסוף זה לא מוסלמים?", התבאס אחד מהם.

למרבה הזוועה, אפשר להסתכן בהערכה כי "תוגתו" של המגיב הלאומי לא תימשך זמן רב. פיגועים רבים ורעים עוד יבואו לא רק עלינו, אלא גם על האירופים, שלפעמים באמת לא מבינים עם מה אנחנו מתמודדים (ולפעמים אלה אנחנו שלא מבינים אף אחד חוץ מאיתנו).

השאלה היחידה שנשארת פתוחה היא האם בפעם הבאה שבה יכה טרור עיוור באוכלוסיה תמימה, אי שם בעולם, נדע לפחות להרכין את הראש ולכבד את השכול. זה הרי המינימום לו אנחנו מצפים מאחרים. למגינת הלב, השאלה הזו לא באמת פתוחה. יש לה תשובה בישראל העכשווית, המסוגרת והמצחקקת ברשעות.