שינויי המהפכה: דרוש שר אוצר חברתי
הדיור, הבריאות, הקוטג', הדלק: המהפכה החברתית כבר כאן, הקורבן הראשון שלה עשוי להיות שטייניץ - לא בגלל שהוא היחיד שאשם, אלא כי זה הכי קל. ומהן הדרכים האחרות שבהן ינסה נתניהו להשתיק את המחאה המתעצמת?
מה שלא יעשה, כמה ספינים שלא יזרוק לאוויר וכמה שרים שלא ישלח לדבר עם עיתונאים כדי לרכך ולסבן את עוצמת המחאה הציבורית ואת הזעם המתפרץ של מעמד הביניים - לבנימין נתניהו יש בעיה קשה. עשרות אלפי ישראלים זועקים זה כבר לא קוריוז של מפונקים שרוצים לגור בתל-אביב. זו התחלה של מהפכה חברתית. וגם של מהפכה פוליטית.
כן, פוליטית. כי זה מאבק בין עמדות וגישות, בין קפיטליזם פרוע שנשלט על ידי השוק חופשי ובין חברה מתוקנת ואכפתית, שלא מתעלמת מאזרחיה.
ההבטחות לפתרונות ארוכי טווח שמספק נתניהו כבר לא מרצים אף אחד. כי זה כבר מזמן לא רק הדיור, או הבריאות, או הקוטג', או הדלק, או החקיקה הלאומנית שהופכת את ישראל למצורעת מאי פעם בזירה הבינלאומית. אלה פשוט החיים במדינה הזו. קריאות הבוז ברחבת המוזיאון, למשמע שמו של המפריט הלאומי נתניהו, אמרו הכל.
עשרות אלפים צעדו לרחבת מוזאון תל-אביב (צילום: ירון ברנר)
בליכוד מבינים את הצרה שנפלה עליהם, ומתחילים לדאוג.
גם נתניהו דואג, ממש דואג. הוא יודע מהי המשמעות של מחאה אזרחית סוערת ושל קריאות "ביבי הביתה" מגרונם של עשרות אלפים. כבר שבועיים שבליכוד מדברים בהיחבא רק על מהלך אחד, מהלך שאמור להרחיק את האש מהמפלגה ומהעומד בראשה. מהלך שאולי ירגיע הרוחות וישדר משהו אחר. מהלך שיזיז את יובל שטייניץ ממשרד האוצר.
השטח רוצה את משה כחלון. לא ברווחה, באוצר. לפי שעה בלשכת ראש הממשלה אומרים שהמהלך לא על הפרק. שלא היו דברים מעולם, אך היחסים בין נתניהו לשטייניץ קשים, מתוחים. לכן, לא מן הנמנע כי הראשון שישלם את מחיר המחאה יהיה שר האוצר. לא בגלל שהוא היחיד שאשם, אלא כי זה הכי קל.
השטח בוער, השלטון מאבד אחיזה, הנתק בין הציבור לנבחריו מתרחב. וכשעשרות אלפים זועקים "ביבי, אתה מפוטר", יודע נתניהו שאדישות, אטימות וזלזול הם כבר לא אופציה.
המפגינים חוסמים את צומת הרחובות אבן-גבירול וקפלן (צילום: בן קלמר)
הקריאות האלה, ביחד עם שריקות הבוז והזעקות להשבת מדינת הרווחה, אומרות לראש הממשלה: שנה דיסקט, אזור אומץ ועשה מעשה. הכנע את שר האוצר ואת פקידיו, ועשה פניית פרסה. רווחה, או קיסריה. רגישות ודאגה לחלש, או בחירות. או בשפתו של נתניהו עצמו - שטייניציזם או כחלוניזם.
הזעקות הללו מסבירות לנתניהו שלא משנה כמה המאקרו זוהר ויציב, המיקרו מדכא ועצוב. כי כשזוגות עובדים ומשכילים לא מצליחים לגמור את החודש וחושבים על דרכון אירופי או על ירידה מן הארץ, המאקרו פשוט לא מעניין. לא בסופר, לא בתחנות הדלק, לא בשיחה הקבועה עם מנהל הבנק ולא כשצריך להעביר את הצ'ק המנופח לבעל הדירה החמדן, ששוב החליט להעלות את שכר הדירה, רק כי הוא יכול. רק משום שהוא יודע שיש מספיק "פראיירים" שישלמו.
גם אם הוא לא אשם בכל, נתניהו יודע שהזעם הציבורי מופנה אליו. אליו ואל שר האוצר שלו. שטייניץ מתהדר, בצדק, ביציבותה הכלכלית של ישראל בטירוף העולמי המשתולל, אך נעלם ונאלם במשך ימים ארוכים ולא מצליח לספק פתרונות שירגיעו את הזעם וישקיטו את תחושת חוסר האונים.
הוא צץ בטלוויזיה, רק אחרי שהכריחו אותו בלשכת ראש הממשלה להתייצב. והוא עשוי להיות הראשון שישלם את מחיר המהפכה החברתית.
לפנייה לכתב/ת 
