שירת נשים? הדתיים שכחו להתפשר בצבא

אבי שירת בצנחנים, אישי היקר בפלס"ר 7. הם שירתו עם חילונים ודתיים, קיבוצניקים, עירוניים, מושבניקים, עולים וותיקים, מזרחיים ואשכנזים. אף אחד לא חשב שהצבא צריך לפעול לפי הכללים של הציבור ממנו הם הגיעו. היה ברור לכולם שלצבא יש כללים משלו. גם היה ברור לכולם שבצבא מתפשרים.

החיים קשים בצבא, גם במבחינה פיזית וגם מהרבה מאוד בחינות אחרות. מבחינה דתית, היה ברור לכולם שהכשרות בצבא היא בסיסית - ובשל מגבלות הצבא זה האוכל שכולם אוכלים. כך גם על פי פסיקה של הרב גורן, ברור

שבפסח כולם אוכלים קטניות, כל החיילים - ספרדים ואשכנזים כאחד. כי המטרה הגדולה היא שירות לכולם, וכדי שנוכל לחיות ביחד כולם צרכים להתפשר, זה גם היה בעידן שבו היתה סולידריות. ההתפשרות היתה גם מהצד החילוני וגם הדתי: החיילים החילונים ששמרו כשרות בצבא, והחיילים הדתיים שקיבלו כשרות ברמה קצת פחות מהודרת מאשר התרגלו בבית הוריהם. כמובן שהדתיים הבינו שהפשרות הדתיות בצבא נשארו בצבא.

אך בשנים האחרונות החלה התפיסה הרב-תרבותית לחלחל עמוק אל תוך הציבור, ובעיקר, הציבור הדתי והחרדי למד את צמד המילים הרב-תרבותיות הקבועות - "תתחשבו בנו", ועוד משפט מפורסם - "זה פוגע ברגשות שלנו". פתאום אנחנו הציבור המצומצם הדתי נהיינו נורא רגישים ומרוכזים בעצמנו. מפעולות של בני עקיבא שבהן הוכרז "חסר גלגל? אני גלגל!" הדיון נהיה - אם תרצו שנהיה גלגל, תדאגו שהכל יהיה בדיוק לפי מה שמתאים לנו, אחרת זאת פגיעה ברגשות שלנו, ולא נסכים להיות גלגל.

האמת היא שכְּבַּשר מבשרה של הציונות הדתית אני בעיקר מתביישת. זה מנוגד לכל הערכים שלנו - ערכי הציונות, המחויבות לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. אבל מעבר לתחושות שלי על המהלך הזה. יש כאן בעיה חמורה בהרבה. איבדנו את תחושת האחריות לסולידריות ולחברה הישראלית. בלי להתבלבל, אנחנו דורשים מכולם להשתנות' גם אם זה מאוד כואב להם. אנחנו בכלל לא שמים לב כמה אנחנו פוגעים בחלקים נרחבים של החברה הישראלית בדרך לכך שהכל יתאים לנו. כולם צריכים להתפשר, כולם צריכים להתאמץ, בשבילנו. למה?

הייתי מצפה שזה יהיה הפוך. כחברה אידיאליסטית וערכית' שמחונכת לאהבת העם והארץ, חברה ציונית ומחויבת לרעיון של שיבת העם לארצו, הייתי מצפה שדווקא אנו נבין את האחריות המוטלת על כתפנו ולא נצפה מכולם להתפשר בשבילנו. כי כמו שכולנו יודעים, זה לא קל להתפשר' ולציבור חילוני כבר נהיה קשה להתפשר בשבילנו.

יש לנו אחריות

לפני כמה שבועות דיברתי בפני קצינים שמשתתפים בתכנית בבית הספר מנדל למנהיגות. דיברתי על שותפות הדרך בין הציונות הדתית לציבור החילוני, סיפרתי מה קורה בירושלים, ועל אמנת גביזון מדן כהזדמנות ליצור שיח חדש ובריא. בסוף ההרצאה ניגשו אליי מספר קצינות וסיפרו לי בצער, שמעורב בעלבון וזעם, על מה שקורה לנשים היום בצבא. על ההקצנה בציבור הדתי שלאט-לאט מעיפה את הנשים מכל תפקידי המפתח, מהעלבון של נשים חילוניות שלא יכולות לשרת ביותר ויותר יחידות ותפקידים, ומהבוטות שבה בכל הזדמנות שנשים שרות, יש כמה חיילים שמתחילים לצעוק. שמעתי והתביישתי.

נזכרתי בפסיקתו של רב משה פיינשטיין. הרב נשאל האם מותר לאדם דתי לנסוע ברכבת התחתית בשעות העומס, כאשר בשל הצפיפות נשים וגברים מתחככים. תשובתו של הרב הייתה כזו: בוודאי שכן, וחיכוך אקראי של אישה זרה אינו בעייתי מבחינה הלכתית - ואם זה גורם למישהו התעוררות ייצרית, הרי שכדאי שיסור לביתו ויעבוד על היצר שלו.

האם כל החיילים הדתייים בצה"ל לא מסוגלים לשמוע אישה שרה ועדיין להתמודד עם היצר שלהם? האם הם לא מסוגלים לעבוד בסמיכות לאישה קצינה? או שיותר קל

לנו לא להתמודד עם היצר שלנו. אבל מה עם המחויבות שלנו לחברה הישראלית, לכלל ישראל? האם השפלה של נשים והדרה של חמישים אחוז מהציבור הישראלי משירות צבא רק כדי שבחורי הציונות הדתית ירגישו בנוח - זה מותר?

חברים יקרים, הצהרת ראש אכ"א היוצא, והדו"ח של יועצת הרמטכל לענייני נשים צריכים לגרום לנו להיזכר למה אנחנו פה ומה המטרה שלנו. אנחנו בצבא כי חזרנו לארץ ישראל אחרי 2,000 שנות גלות. חזרנו לפה כדי להיות בית לאומי לעם היהודי. הקמנו את צבא העם. ויש לנו אחריות, כן, לציונות הדתית אחריות לוודא שכל העם ירגיש בנוח בצבא שלנו. לא רק אנחנו. זה דורש מכולנו להתפשר. אבל ככה זה במשפחה.

• הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים