פרק מספר: לציון 20 שנה למותו של בשביס-זינגר

"יארְמֶה וקֵיילֵה", מאת הסופר היידי יצחק בשביס-זינגר, הוא סיפור שפורסם בהמשכים בעיתון היידי "פארווערטס" (ניו יורק), אולם מעולם לא נכרך לספר, עד לפני חודשים אחדים. הרומן "יארְמֶה וקֵיילֵה" הוא בראש ובראשונה סיפורה של קיילה, זונה אדמונית השואפת לחיים טובים יותר. הוא גם סיפורם של בעלה יארמה, איש העולם התחתון, ושל אהובה בּוּנֶם, תלמיד חכם שהתפקר. בניגוד לסופרים הידיים-אמריקאים בני דורו, סרב בשביס-זינגר לתאר את העולם היהודי שחרב בנימה של אידיאליזציה נוסטלגית, והתעקש לתארו על האורות והצללים שבו.

א

שמו האמיתי היה ירמיהו אליעזר הולצמן. אבל בכיכר של רחוב קרוכמאלנה לא היתה סבלנות לשמות ארוכים. לכן קראו לו יארְמֶה, בתוספת הכינוי "קוץ". הכינוי הזה נדבק אליו מפני שכך קראו בוורשה לכדוריות הקוצניות שהצעירים היו זורקים על אנשים בתשעה באב. כשכדורית כזו היתה חודרת לזקן של גבר או לסבך השיער של נערה, לא היה קל להוציא אותה משם. יארְמֶה נהנה לעקוץ ולדקור את החברים הטובים שלו, וגם את הנקבות שהיו לו עניינים איתן. שמה של אשתו היה קֵיילֶה לאה קוּפֶּרְמִינְץ וכולם קראו לה קֵיילֶה האדומה, כי השיער שלה היה אדום כאש.

עד שמלאו לו שלושים ושתיים הספיק יארמה הקוץ לשבת ארבע פעמים בפּאוְויאק בגלל גנֵבות. הוא היה אלוף בפריצת מנעולים. הוא גם נאסר כמה פעמים על סחר בנשים - "סחורה חיה" בפי הסרסורים. קיילה האדומה הספיקה להחליף שלושה בתי בושת בעשרים ותשע שנות חייה: אחד ברחוב קרוכמאלנה, אחד בסְמוֹטְשה, ועוד אחד בטאמְקיס. אִיצֶ'ה העיוור, הוא ולא אחר, היה הסרסור הראשון שלה. יארמה פגש את קיילה בבית מרזח ברחוב קרוכמאלנה מספר שש. אחרי שבילה איתה יום ולילה לקח אותה למורה הוראה ברחוב סְטאוְוסְקִי והתחתן איתה. הדיין הזה לא שאל הרבה שאלות, ולא בדק בציציות של אלה שבאו אליו להעמיד חופה או להתגרש. לא כמו הרבנים האחרים, הוא היה לוקח את שלושת הרובלים שלו ושולף מיד כתובה, או נותן הוראה לכתוב גט.

זה היה בשנת 1911, שש שנים בערך אחרי המהפכה הראשונה ברוסיה. השובתים וזורקי הפצצות קיבלו את שלהם, והצאר ניקולאי השני ניסח חוקה חדשה. אבל הדוּמָה הראשונה קרסה, ובחרו דוּמָה שנייה ושלישית. ברוסיה הסיתו אנשי "המאה השחורה" את ההמונים וקראו להם לערוך פוגרומים ביהודים, והלאומנים בפולין דרשו להחרים סחורות של יהודים. מאות אלפי צעירים וצעירות הבריחו את הגבול ועברו לפרוסיה או לגליציה. משם יצאו אל מֵעֵבר לים, לחפש את מזלם באמריקה.

בעיתוני היידיש חזרו וכתבו בכל שבוע שחצי האי הבלקני הוא חבית אבק שרֵפה. המאמרים המדיניים צפו מראש את התפרצותה של מלחמה גדולה: לא רק טורקיה נגד סרביה, בולגריה ומונטנגרו, אלא אפילו בין רוסיה לגרמניה. ד"ר הרצל נפטר, אבל התנועות הציוניות ערכו קונגרס באותה שנה, כמו בשנים קודמות. הסוציאליסטים הפיצו כרוזים שנכתב בהם שהציונות היא הזיה ריקה, ועל הפועלים היהודים להילחם למען הסוציאליזם בארצות מושבם ולא לחלום על ארץ רחוקה; זה הרי מדבר שממה מיושב בערבים, והסולטאן עבדול חמיד לעולם לא ייתן להם כתב אֲמָנָה.

אבל בבתי הבושת ובמסבאות שברחוב קרוכמאלנה לא קראו עיתונים ולא התעסקו בפוליטיקה. כולם, לעומת זאת, זכרו שם את ההתקפה של הסוציאליסטים על העולם התחתון: המורדים פרצו אז אל בתי הבושת, הרביצו לזונות, קרעו מצעים, ניקרו עיניים, שברו צלעות. כולם זכרו שכמה מהתוקפים נשלחו לסיביר, ושאדומים אחדים אף נתלו בבית הכלא שבמצודה. רבים נהרגו ביום רביעי ההוא, העקוב מדם. אבל כל זה היה מזמן.

למען האמת, יארמה הקוץ ידע לקרוא עיתון ביידיש. הוא נמנה עם הגנבים של פְּיאסֶק, וזמן מה אפילו למד בישיבה בלובלין. כשאיזה גנב מן החבורה היה צריך לכתוב מכתב לאבא אמא, או לבואנוס איירס, הוא היה בא אל יארמה כדי שיכתוב עבורו. יארמה כתב את המכתב ביידיש, ואת הכתובת על המעטפה - ברוסית. כל בוקר היה קונה עיתון, אבל קרא רק את הרומן בהמשכים: "אשת הדמים", "הגברת המסתתרת" ועוד רומנים כאלה. לרוב היה מקריא את הקטע המודפס באוזני קיילה. לפעמים היה קורא בעצמו, ואחר כך מספר לה מה קרה בַּסיפור. עיניה הירוקות של קיילה זהרו כששמעה מה הסופר בדה מלבו, והיא טענה:

"אוי, לסופרים יש כאלה מין מחשבות מוזרות. הם יכולים להדביק הכול ביחד, אפילו קיר עם הקיר שממול."

"הכול המצאות. בלבולי ביצים," הסכים איתה יארמה. "הם יושבים להם, הבטלנים האלה, עם העט ביד, ועושים רעש כאילו יש יריד בשמים. הם יודעים לבלף, אבל לא יכולים לעשות שום דבר. אפילו לא לקשור לחתול את הזנב."

"הכול בא מלימוד תורה," טענה קיילה. "הם לומדים גמרא ומחדדים את השכל."

"כן, נכון. חֶזְקֶלֶ'ה שְפִּיגְלְגְלאס היה בקיא באותיות הקטנות. כשאחד משלנו היה בא אליו לבקש עצה, חזקל'ה היה משפשף את המצח כמו רבי, חושב, ועונה לעניין. הוא עשה צחוק מכל הרוסים המגושמים בפולין. היה לו כישרון לא רגיל. פעם הוא סחב את שעון הזהב של מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו.

"תפסו אותו?" קיילה נדרכה.

"לא. הוא החזיר את השעון מרצונו ואמר למפקד, ברוסית: 'הנה השעון שלך.' המפקד העליון כמעט חטף שבץ."

הבעל והאישה אהבו לשוחח. לא רק לישון יחד. הם היו שוכבים ערים כמעט כל הלילה בדירה שלהם ברחוב קרוכמאלנה מספר שמונה, שוכבים ומדברים. לקיילה האדומה היו מעשיות בלי סוף. מיליון מעשיות. וליארמה היו עשר מעשיות על כל מעשייה שקיילה סיפרה.

קיילה לא יצאה אל מחוץ לוורשה. היא לא עברה את מחסום העיר מאז הביאו אותה לפני עשרים שנה מן הפרובינציה. הכי רחוק שהגיעה היה פְּראגָה, או פֶּלְצוֹביזְנָה. אבל יארמה היה נוסע מַתְמיד. היו זמנים שנהג לנסוע ברכבות ולשחק עם הנוסעים בכל מיני משחקי הימורים וקלפים.

הוא ידע לסדר את הטמבלים האלה... פעם הוא היה בעיר מְלאבַה, ליד הגבול, והבריח אל מֵעֵבר לגבול את אלה שיצאו לאמריקה. הוא גם הבריח לפרוסיה סחורות ללא מכס, ומשם העביר אותן לרוסיה. לא היה חסר הרבה שישלחו אותו עם מטען של נקבות לבואנוס איירס. יארמה היה מעורב עם כל החבורות של רועי הזונות ופורצי הקופות בפולין. היה לו לוח שנה, שהיו רשומים בו התאריכים והכתובות של כל הירידים ברחבי רוסיה. קיילה היתה חוזרת ומצהירה:

"יארמל'ה, אני הנקבה המאושרת ביותר בכל העולם. אני מבקשת מאלוהים רק דבר אחד: שהאושר שלי לא ייפסק אף פעם. אני תמיד שמה כסף בקופת צדקה ומבקשת מאלוהים שתהיה בריא."

"קיילה, לא הייתי מחליף אותך באף אחת, אפילו אם היו נותנים לי זהב במשקל הגוף שלך!" הבטיח לה יארמה.

"אהבה כזאת כמו שלנו לא היתה מאז שהעולם קיים." לחשה קיילה.

הם בטחו זה בזה, ודיברו על הכול בגלוי. הבעל ואשתו הסכימו ביניהם שאם יארמה יחשוק באיזו נקבה, או אם קיילה תשתוקק לאיזה גבר, הם לא יצטרכו להתאפק, ויוכלו לעשות מה שהלב מבקש. אבל בתנאי אחד: לא לשמור סוד, אלא לספר את האמת מיד לאחר מעשה.

הם עמדו בדיבורם. במשך השנתיים וחצי שהיו יחד השחיל יארמה מן הצד רק כמה נקבות,

כשהזדמן לו לנסוע אל מחוץ לעיר. בשבוע האחרון קיילה עשתה את זה בפעם הראשונה, כשהתמסרה לאיצ'ה העיוור. איצ'ה שכב פצוע בבית החולים, אחרי שסוחר בסחורה גנובה תקע לו סכין. לאיצ'ה העיוור היתה פרוטקציה, ובזכותה קיבל חדר נפרד בבית החולים. קיילה באה אליו לביקור חולים עם עוגת גבינה, ואיצ'ה ביקש ממנה - בשם הימים הטובים של פעם - שתרשה לו לעשות איתה מה שצריך. ככה, חבוש כולו וקודח מחום, הוא השכיב אותה במיטה. כל העסק לא נמשך יותר מדקה, כשבצד האחר של הדלת עמדה האחות הרחמנייה ופטפטה עם הרופא התורן.

בלילה, כשקיילה סיפרה ליארמה מה קרה, הוא כיסה אותה בנשיקות והכריז:

"קיילֵשִי, עשית מצווה. מזל טוב!"

"בכיתי אחר כך כל היום," אמרה קיילה.

"בכית? מדוע? את כבר לא ילדה תמה, וגם אני לא איזה מין צדיק תמים."

"אוי, יארמל'ה, רציתי להיות רק שלך. אבל הוא תפס אותי, ולפני שידעתי מה ומי, זה כבר היה אחרי כל הטָרָרָם. ירקתי לו בפרצוף."

"אסור היה לך לעשות את זה. איצ'ה העיוור יכול להיות אבא שלך בקלות."

"אתה לא כועס, הא?"

"להפך."

"יארְמֶה וקֵיילֵה", מאת יצחק בשביס-זינגר. מיידיש: בלהה רובינשטיין. הוצאת ידיעות ספרים. 351 עמ'.