תוגת היהודים של רוגל אלפר: על "ג'וז בלוז"

כמה נהנו להכריז כאן לפני מספר שנים על "פריחת ספרות הפנטזיה בישראל". שנתיים לאחר מכן כבר הכריזו (באותה מידה של הנאה) על "מותה של ספרות הפנטזיה בישראל", כולל הקינות המתבקשות נוסח - "ואיפה הארי פוטר, 'שלנו', איה הוא?" ורק העובדה שספרות הפנטזיה הישראלית המשיכה לשגשג, ואף התפתחה לכיוונים אחרים, נדחקה לאחור.

זה רק נראה נורמלי. אבל זה לא (עטיפת ספרו של אלפר)

"ג'וז בלוז", ספרו המפתיע, האירוני, ומלא החיים של רוגל אלפר, הוא אחד העדויות להתפתחויות האלו. ניתן לשייך אותו לז'אנר הסליפסטרים: ספרות ריאליסטית הכוללת אלמנטים פנטסטיים לא מוסברים. היא אינה ספרות ז'אנרית מובהקת - ומכך, שחוקי הז'אנר אינם חלים עליה ופעמים רבות היא מצליחה לייצר תערובת מסקרנת בין סגנונות. הסופר ברוס סטרלינג, טובע המונח, הגדיר אותה כסוג ספרות שהקריאה בה גורמת לתחושה מוזרה, בדיוק כמו החיים במאה העשרים.

אז הקריאה ב"ג'וז בלוז" אכן עשויה לגרום לתחושת עקצוץ מוזרה, כי הישוב הקטנטן "עין הזרע", שבו מתרחשת העלילה -נראה נורמלי, לפחות עד כמה שישוב ישראלי בשנות החמישים שלו יכול היה להיחשב כנורמלי, וגיבוריו זלמן ויגאל ומגדה ואסתריקה, הם נורמטיביים בדיוק במידה שהבורגנות המחניקה (כן, כבר אז, בעיקר אז) מאפשרת להם, והם מנהלים את שגרת חייהם על שלל ההתחשבנויות, היריבויות וההתקטננויות הבל-תאמנה שלהם, באופן האנושי האכזרי והמוכר ביותר שניתן לעלות על הדעת.

אבל מעל כל הנורמליזציה המוקצנת והמשעשעת הזו ירחף בשמיים כל אותה העת, עצם לא מזוהה, שזוהר בלילה ומאפיר ביום ואחד מגיבורי הספר עתיד להיתקל בקמור, בעל חיים שהוא שילוב היברידי של חמור וקנגורו.

משחקי בילוש מעורפלים

הספר נפתח בזלמן, ששוכב עם ההחמצה הגדולה של החיים שלו אסתריקה. שוו בנפשכם, זלמן ואסתריקה! שני ארכיטיפים ותיקים, ההוא מ"זלמן יש לו מכנסיים, מגיעות עד ברכיים", ששוכב עם עם לא אחרת מאשר "מי מילל ומי פילל שאסתריקה תינשא לדון יצחק אברבנאל". הספר כולו זרוע במדרשי-שמות וברמזים קטנים האלו החל בבעל קיוסק המכונה היטלר, ועד לשימוש המתעתע בסרט "פלישת חוטפי הגופות" - שמעניקים את התחושה שאלפר משתעשע עם הקוראים במשחקי בילוש, ונוטע בהם בכוונה את אותה תחושה מעורפלת ומוזרה שבה דבר אינו כפי שהוא מוצג, בדיוק כפי שאמור לקרות במהלך קריאת ספרות סליפסטרים.

לקראת סוף הספר, כשזלמן יחטוף אגרוף אדירים באפו, אותו אף שדימם רק כמה פרקים קודם לכן, זה יכה בי: זה איננו סתם אף, כי אם האף היהודי! ובספר כמו "ג'וז בלוז", (בתרגום חופשי: תוגת היהודים) אם יופיע יהודי במערכה הראשונה, ולאותו יהודי יש אף, הרי זה אך הגיוני שהוא יתנפץ במערכה האחרונה, שהרי בממלכת ה"ג'וז בלוז", האף הוא לעולם אינו רק אף.

עיקר כוחו של הספר, הוא בשבירה (עדינה) של הריאליזם, ובהתכתבות המתוחכמת עם ההווה,

דרך בחינת העבר. הבחירה של אלפר למקם את עלילת הספר בישראל הצעירה של שנות החמישים משתלבת יפה בגל הספרות המקומי מהתקופה האחרונה, שמנסה לחזור לעבר על מנת לנסות ולפענח היכן השתבשו הדברים בדרך. אבל "ג'וז בלוז" אינו רומן היסטורי מדוייק, כי ישוב "עין הזרע" הססגוני והמוקצן, שטוף באמריקניות עד שניתן לטעות ולחשוב שמדובר באחת מאותן עיירות נחשלות בדרום העמוק של ארצות הברית, וכידוע, המציאות בשנות החמישים היתה רחוקה מזה. לקח קצת זמן עד שגילינו את אמריקה.

באחד הפרקים המשעשעים בספר, "ביזנס אנד פלז'ר", מתואר תהליך הפיכת צרכניה צנועה, למעדניה נוסח אמריקה, בעקבות לימודי מנהל עסקים של אחד השותפים שמגלה את נפלאות השוק החופשי, "זה פרימיטיבי!", הוא מטיף לשותפו המוקסם, "עולם המוצרים הוא הרבה יותר יצירתי, עולם המוצרים הוא אין סופי...אתה צריך לתת מבחר כדי שהלקוחות שלך יוכלו לבחור, אתה מבין? ככה, כל פעם שהלקוח נכנס אליך, הוא צריך לקבל החלטה. מה החלטה, הרבה החלטות. הוא צריך לחשוב - מי הוא? איש של קינמון וצימוקים או איש של שיפון? כל פעם שהוא נכנס אליך הוא מקבל את הזכות להגדיר את הזהות שלו".

נסו לשבץ את הנאום הזה, על רקע שנות החמישים והשישים, ומיד אחר כך על רקע המציאות הנוכחית. נראה לי שאז תבינו מהי תוגת יהודים אמיתית.

"גוז בלוז", מאת רוגל אלפר. הוצאת חרגול, 251 עמ'.