כי בקיץ הזה תעשו חיים. גם ילדי איל"ן
הקייטנות של איל"ן מאפשרות לילדים פגועים לצאת מהבית לשבוע שלם, לטייל בארץ, להתנסות בחוויות, לפגוש חברים ובקיצור לעשות חיים כמו כולם. אמו של דניאל, המשתתף בקייטנה, כותבת: "הוא מצפה לקייטנה בה הוא מרגיש שייך". ומדריכה מוסיפה: "תודה לחניכי הקייטנה שלימדו אותי מהי אהבה ללא תנאי ועשו אותי לאדם טוב יותר"
ימי החופש הגדול הם הזמן של הילדים לבלות, ליהנות ולכייף - בים, בבריכה, בקייטנות, בסרטים ובשלל אירועים שונים. אבל עבור חלק מהילדים, והוריהם, החודשים יולי ואוגוסט הם תקופה קשה ומעיקה.
תלמידים במסגרות לחינוך מיוחד וחינוך רגיל אשר אינם משתלבים ברובם בקייטנות "רגילות" במסגרת הרשויות המקומיות, המתנ"סים וקייטנות פרטיות, נאלצים לבלות את החופש הארוך בבתיהם ללא תעסוקה ובילוי לשעות הפנאי הרבות. הם אינם מרגישים כחלק מבני גילם, וממעטים להסתובב באזורים בהם יוכלו להכיר חברים חדשים או לחילופין, לפגוש ילדים הלומדים בכיתתם.
על מנת לתת מענה לבעיה זו, הקים ארגון איל"ן את פרויקט הקייטנות. הקייטנות מציעות לילדים הנכים לצאת מהבית למשך ששה ימים, לינה בקיבוצים ובילוית במחיצת ילדים ונערים בגילם. מעבר למפגש החברתי, כוללות הקייטנות פעילויות פנאי ונופש, פעילויות חברתיות יצירתיות, ספורטיביות, אתגריות, השתתפות בטיולים והכרת הארץ.
בקייטנות איל"ן משתתפים מדי שנה כ-850 ילדים ובני נוער מגיל 7 עד 21 מכל רחבי הארץ, הסובלים מנכויות פיזיות- מוטוריות קשות. חלק גדול מהמשתתפים מגיע מיישובי הפריפריה, חלקם מהמגזר הערבי והבדואי. בנוסף לקייטנות אלה, איל"ן מקיים קייטנות יומיות במרכז הספורט של איל"ן בקרית חיים ובישובים הערביים אום אל פאחם, ערערה וטירה.
להרגיש שייך, להרגיש רגיל
ורוניקה דז'בסרוב, אמא לדניאל בן ה-13 המתמודד עם שיתוק מוחין (CP)
"כאמא לילד שחי כל חייו עם מוגבלות, לא תמיד יש לי את היכולת לגרום לו לחוות חוויות שעבור בני גילו נחשבות לשגרתיות בימי הקיץ והחופש הגדול. דניאל מחכה לקייטנת הקיץ של איל"ן כי הוא יודע שזו ההזדמנות להתנסות ולחוות אטרקציות, טיולים ומפגשים מיוחדים, כמו כל הילדים.
הקיץ זו תקופה קשה עבור הורים לילדים עם מוגבלות. דניאל לומד בבית ספר רגיל במהלך השנה, ומיותר לציין שהוא מרגיש שונה משאר הילדים בכיתה ובשכבה. לקראת הקיץ, כאשר כל התלמידים האחרים מתחילים לדבר אודות תוכניותיהם לחופש הגדול, דניאל לא מרגיש שייך. במשך כמעט חודשיים הוא נמצא בבית "ומעביר" את הזמן. הוא אינו יכול להירשם לקייטנה או למחנה רגיל כמו הילדים האחרים בכיתה, ולכן חשוב לנו להוציא אותו ולאפשר לו לבלות כמה שיותר, אבל ברור שזו בעיה של זמן וכסף.
לכייף כמו כולם. קייטנת איל"ן
כאשר אנחנו יודעים שקייטנת הקיץ של איל"ן יוצאת לדרך, ומטרתה לאפשר לאותם ילדים ליהנות ולחוות רגעים קסומים שביום יום אינם חולמים עליהם, אנחנו חשים נחת ושלווה, כפי שמרגיש כל הורה שיודע שהילד שלו הולך להרגיש שייך. הקייטנה מאפשרת לדניאל להרגיש כילד רגיל, בסביבה בה הוא אינו בולט בשוני שלו.
לנו ההורים, מאפשרת הקייטנה לצבור כוח ולהתחזק. בקיץ, בימים בהם אין לימודים, אנחנו צריכים לטפל ולדאוג לילד במשך כל היום. שבוע הקייטנה מאפשר לנו לנוח מעט, ולדעת שבזמן זה דניאל נהנה ועובר חוויות שאנחנו לא יכולנו לספק לו לבד. הורים לילדים עם מוגבלות לא רגילים לקבל חופשה מהיותם מטפלים במשרה מלאה. קשה להסביר במילים איך שישה ימים של קייטנה יכולים להעניק גם לנו ההורים את מה שכל כך אנחנו זקוקים לו - קצת מנוחה".
מאחורי הכל מסתתר לב עצום ורגש
אלה טסלר, מתנדבת בקייטנות איל"ן
"התחלתי להתנדב בקייטנת איל"ן בקיבוץ, לפני ארבע שנים. בתור בוגרת כיתה ט' ביקשו את עזרת הכיתה שלנו על מנת להגדיל את מספר המתנדבים, וכך קרה שרובנו הצטרפנו לקייטנה כבר בשנה זו.
כילדה, מה שידעתי על קייטנת איל"ן היה אך ורק ממה שיכולתי לראות כשראיתי אותם בשבילים. לאור ידע מצומצם זה, לא פלא שהגעתי לקייטנה מלאת פחדים וחששות, ולא ידעתי למה בדיוק לצפות. בדיעבד, למדתי שזה אחד הדברים היחידים שלא משתנה מקייטנה לקייטנה – אותו חשש מהלא נודע. מלבד זאת, כל קייטנה היא שונה בתכלית, מהאווירה ועד לאופי הילדים, מסדר היום ועד לפעילויות.
בקייטנה הראשונה הייתי אחראית, יחד עם עוד שלוש בנות, על ילדה שמתקשה בדיבור, שאינה הולכת ואינה אוכלת לבד, לוקחת תרופות, זקוקה לחיתולים, נדרשת לעזרה במקלחת ולמעשה תלויה בעזרה שלנו באופן קיצוני. אלה הנתונים אותם קיבלתי לפני שפגשתי את נופר: ילדה מתוקה ומלאת שמחת חיים. נופר הייתה הראשונה שלימדה אותי שמאחורי הנכויות הקשות והמחלות מסתתרים ילדים אמיתיים עם לב עצום ורגשות.
בקייטנה השנייה כבר הייתי בוגרת כיתה י'. הבנתי שבקייטנה אני מקבלת יותר משאני נותנת. הייתי אחראית על ילדה כבת גילי ללא מגבלה שכלית הלומדת בבית ספר רגיל ולמעט בעיה ברגליים היא ממש כמוני. אני מוכרחה לומר שזה נתן לי השקפה חדשה על החיים שלי. לראות מישהי בגילי, שאני צריכה לעזור לה כמו שאני עוזרת לאחותי הקטנה, שיקף לי יותר מכל דבר אחר את המזל שנפל בחלקי, שאינו מובן מאליו, לחיות בבריאות תקינה.
לקייטנה השלישית שלי הגיעו התאומים אופק ונעה. אני הייתי אחראית על נעה, ובאופן טבעי התחברתי גם לאופק שהיה קרוב מאד לאחותו. נעה הולכת בעזרת קביים ואופק משותק לחלוטין ומרותק לכיסא. שניהם "חולים" על כדורגל, אוהדים "שרופים" של מכבי חיפה. להיות איתם במשחק שבו מכבי חיפה מנצחת זו אחת החוויות המצחיקות שעברתי בחיי.
בתור בוגרת י"ב שאלו אותי איפה אני רוצה לעבוד. אמרתי שלא משנה לי, העיקר שמקום העבודה יאפשר לי, במשך שבוע אחד, להדריך בקייטנת איל"ן. לקייטנה הזאת הגיע ילד בשם מחמוד, ערבי מיפו שהשתתף כבר בשלוש קייטנות רצופות בקיבוצנו. הוא ואני היינו חברים מהקייטנה הראשונה. למחמוד יש ניוון שרירים, בפרידה ממנו אני בוכה בכל פעם, כי לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותו. בקייטנה הזאת הוא בא אלי יום לפני הפרידה וביקש ממני לא לבכות, כי אם אני אתחיל לבכות אז גם הוא יבכה ולא יפסיק כל השבוע.
בזמן שאני כותבת שורות אלה, אני נזכרת בעשרות סיפורים על כל קייטנה ועל כל ילד שהיה בה. סיפורים שהיו יכולים למלא מאות דפים של צחוק ובכי, שמחות ומשברים, על ילדים ועל מדריכים, אך קצרה היריעה מלהכיל את כולם. לכן אני רוצה להגיד תודה ראשונה לקב"ה שבירך אותי, את משפחתי וחבריי על שזכינו בבריאות טובה ולאפשרות לעזור לאלה הזקוקים לעזרתנו ולכתפנו התומכות וידינו המושטות. בנוסף לכך, תודה לילדים, חניכי הקייטנה שלימדו אותי מהי אהבה ללא תנאי ועשו אותי לאדם טוב יותר".
לפנייה לכתב/ת 
