מהפסנתר לשירה עם רונן שפירא

בחרתי לדבר על שירה, או יותר מדויק על ספרי שירה בעברית שקראתי הרבה פעמים, ומצאתי את עצמי נפעם ונרגש מהכוח הזה - של כמה מילים ספורות להעביר המון - הוויה שלמה השופכת אור של מהות קיומנו. אולי משום שאני מוזיקאי שנמצא רוב הזמן בעולם של צלילים, שהחף ממשמעות ספציפית אני כל כך אוהב ונהנה מלהלחין שירי משוררים.

אין גבול לדמיון ולרגישות (עטיפת ספרה של אלקלעי-גוט)

"שומרי נעורי", מאת קרן אלקלעי-גוט

ספר השירה האחרון שקראתי נקרא "שומרי נעורי", ובו מכונסים מבחר שירים של המשוררת קרן אלקלעי-גוט, שספרה העמוק ריגש אותי עד מאוד. אלקלעי-גוט מגישה תמונות תקריב אותנטיות מחייה. תמונות מוכרות, שבעצם קיימות בווריאציה כזו או אחרת אצל כולנו. שיחה עם הרב על דרווין, ויכוח עם אמא, שיחה וירטואלית-ריאליסטית עם הזקנים "בחזית" (לפני מותם), בסיטואציה בה הדוברת מבקרת אותם בבית אבות.

הדוברת מוסרת: "כאן אני בשיא הפריחה.../ מסדרת את שמיכות הצמר הבהירות על הכיסאות (גלגלים)/ ולוחשת מילות פרידה לחילי שבחזית", ואין גבול לדמיון ולרגישות שלה. בשירה של גוט ישנם רבדים רבים והיסטוריה אישית, כללית ויהודית. למעשה השירה שלה דתית וחילונית גם יחד, ותמיד חומלת, פוצעת, אבל יותר מכל - מלאת הומור.

הנה דוגמא נוספת מהשיר "בבית הקפה": "מכול האנשים/ על פני ועל אספרסו הבוקר היחיד שעוצר הוא מלאך המוות/ אל תשאלי הוא אומר/ את בחיים לא תביני". במקור אלקלעי-גוט כותבת באנגלית והתרגום המופלא לעברית הוא של רפי קודיש.

"מחתרת החלב", מאת רוני סומק

"מחתרת החלב" הוא ספר של אחד המשוררים שאני הכי אוהב. השירה של רוני סומק היא קודם כל מכאן. זוהי שירה ישראלית, מקורית. סומק מתומצת כמו ווקה (שיר קצר יפני) כשהוא מצייר תמונה של המלחין הצרפתי דביסי במצרים, כאשר הוא שתוי ותלוי בבאר בדרום תל אביב - תמונה סוריאליסטית-ריאליסטית, חדה מתער.

סומק. משורר של כאן ועכשיו (עטיפת הספר)

בכמה מילים, כביכול סתמיות, על מראות שגרתיים בדרך, אפשר לגלות אצל סומק את מהות הקיום האנושי בכלל ובישראל בפרט. הנה לדוגמא בשיר, "בדרך לערד": "הכבשים הלבנות בדרך לערד/ כמו שיני חלב בלסת המדבר/ המלחמה נמשכת/ הזאב שיגור איתן עדיין לא נולד".

הזאב, הוא כמו השלום (או המשיח, תלוי עבור מי) שעוד לא נולד. בשירה של סומק ישנה תמיד גם סוג של אופטימיות שמשאירה תקווה חלומית שיולד. סומק חולם תמיד על עולם טוב יותר, אפילו בשיר הזה. אי אפשר שלא להלחין שיר עם מקצב מילים, פשטות קייומית וכוח שכזה -ובאמת הלחנתי אותו עבור אלבומו האחרון והנהדר של הזמר והגיטריסט ברי סחרוף.

והנה עוד דוגמא, עד כמה מרגשות יכולות להיות כמה מילים: מתוך השיר "40": "ארבעים שנה מפרידות ביני לבינה/ יכולתי ללכת במדבר, להתגעגע לסיר הבשר/ ויתרתי על הכול בשביל המלחמה, בה השלל היה המילה אבא."

"מקלעת השמש", מאת רחל חלפי

בספר השירה המונומנטלי "מקלעת השמש", (הוצאת הקיבוץ המאוחד) של המשוררת רחל חלפי, השירה אף פעם לא מפוענחת עד הסוף. תמיד תמצא בה עוד משמעויות. חלפי נוגעת בקצוות, השירה שלה מורכבת, פנטסטית, נוראית ומפלרטטת עם השיגעון.

רגעי אושר ורגעי תהום, בספרה של חלפי "מקלעת השמש"  

הדיוק שלה מערפל. זוהי שירה גדולה, חזקה, שברירית, מטורפת, מדעית, ומודעת לאין סוף הלא-מודע והלא-צפוי של הכל. זוהי גם שירה מכשפת, ריטואלית, מהפנטת ומסחררת. בשיר "כל ה", היא כותבת: "כל העוגות, כל הז'קטים...כל החגיגות, כל ההפלות....אינם אלא עפעוף קטן של העין המסרבת לראות את התהום".

גם כאן לא עמדתי בעוצמת המילים והלחנתי את השיר עבור אמן הרוק, ערן צור. למרות השחור בשיר זה, אפשר גם למצוא צבעים אחרים אצל רחל חלפי. רגעי אושר לבנים, חמקמקים ומלאים ביופי: "פתאום החוטים נתרים ומפרש הרוצה להפליג מתוך ראשך זה ימים נפתח בלובן קל."

"מעוף היונה", מאת יובל שמעוני

הספר  "מעוף היונה" (הוצאת עם עובד) של יובל שמעוני, אינו נמצא תחת הגדרה

פורמלית של ספר שירה - אך בעיני זוהי פרוזה שהיא שירה מתחילת הספר, ועד סופו. אפשר להגדיר כשירה כמעט כל קבוצת משפטים בספר. זהו ספר שהוא צימאון מתמשך לאהבה מול בדידות קיומית ופיזית.

זוהי פרוזה של שירה מתמשכת בשני ממדים של עלילה: מדובר על שני סיפורים מקבילים, האחד על זוג שלא ברור איזה אהבה נשארה ביניהם, והאחר הוא על אשה בודדה. מעל הקיום הסיפורי והכללי, ישנה היונה שעפה ונגאלת-מתאבדת בסוף הספר.

היא המשמעות - הרוח, במובן הפיזי והרוחני, ששורדת. "היא עוברת בין גבעולים של שיחים שאינך זוכר עוד את שמם...לחלוף לחמוק בסמוך במרחק בין קירות חדר תחת סדין...עד שהיא גואה וניתכת פתאום אל הפנים..הרוח הרוח הרוח/...היונה עפה... קדימה אחורה... מייד היא תנחת (תתרסק) היונה".

עבור העיבוד הבימתי "למעוף היונה", כתבתי מוזיקה להצגה שעלתה בפסטיבל ישראל באמצעות קבוצת התיאטרון של רות קנר. ההצגה מוצגת עתה ברחבי הארץ.

רונן שפירא, בעל דוקטורט במוזיקולוגיה, כותב, מנגן ושר, מלחין מוסיקה לתזמורות, הרכבים קאמריים, מחזורי שירים, סרטים ותפילות המבוצעת בארץ ובעולם. יצירותיו נוגנו על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ובקרנגי הול, ברטוק הול, תיאטרון "קאי" טוקיו, בפסטיבל ישראל ועוד. בין האמנים איתם שיתף פעולה: רונן נועם שריף, ברי סחרוף, מיכאל וולפה, גאבור הולרונג, יוסי ארנהיים, ערן צור ואחרים.

שפירא הוא ממקימי התזמורת היהודית-ערבית וייסד את אנסמבל "בית שלישי". זכה בפרס ראש הממשלה למלחינים לשנת 2005, בפרס אקו"ם 2010 ובפרס המוסיקה בפסטיבל הצרפתי לסרטים קצרים 2010. בימים אלה מוציא אלבום ראשון של יצירות קלאסיות לפסנתר.

רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים? היכנסו לכאן!