חשבתי שבעזרת אהבה אוכל "לתקן" אותו

מובן שהסרטים ההוליוודיים לא משפרים את המצב. כמה סרטים כבר ראינו בהם הרווק המושבע, שעד כה היה יצור שוביניסט, סקסיסט ומיזוגניסט, פוגש את אשת חלומותיו וכמו בהינף יד, הופך להיות רכיכה מתוקה ודביקה? בטח ראיתם גם סרטים על רווקות קרייריסטיות ווורקוהוליות, שכל מה שהיה חסר על מנת להפיח בהם את חדוות הבישול, החום והאמהות הוא אהבת אמת. נו באמת.

ולמה בעצם אני חופרת על סרט משנת 1997? כי זה קשור בדיוק לבחור האחרון שיצאתי איתו. גם הוא היה קצת מוטרף, אבל הוא מצא חן בעיניי. ואני מצאתי חן בעיניו. ולמשך שנייה אחת, הכל היה אופטימי, ורוד ומצויץ. כולל שמות חיבה, והכל. העולם נראה כמו מקום מאוד נעים שבו דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, וצירופי מקרים הם הדרך של אלוהים להישאר אנונימי, וכאלה.

הנה, יש מה שעומד בפני הרצון

אבל כמו שאמרתי, הוא היה קצת מוטרף. וטירופים מהסוג שלו זה כנראה לא משהו שאפשר להסתיר למשך הרבה זמן. ביום בהיר אחד, אחרי חודש מקסים יחד, הוא נזכר להתוודות בפניי שטראומות הילדות שלו הותירו אותו כל כך פצוע, שהוא בעצם נמצא במקום שבו הוא חש שהוא לא ראוי להיות נאהב. לא משנה כמה הפצרתי בו (נאלצתי אפילו להשתמש בדמגוגיית שואה: "אפילו היטלר היה נאהב – היתה לו מאהבת!"), הוא נשאר בשלו. אמר שלא יכול להיות בקשר זוגי, זו עילת הפרידה הרשמית. לצערי, אני מאמינה לו. לא לחינם הוא הגיע לגילו המתקדם ברווקותו – במקרה שלו עם הגיל בא גם התרגיל. בעיקר אני עצובה בשבילו, כי הוא באמת ובתמים היה בעניין שלי, והוא באמת רצה, אבל לא יכול. הנה, יש מה שעומד בפני הרצון.

הסימנים היו שם כל הזמן

למען אמינות הדיווח, אני צריכה להבהיר שזה לא באמת קרה "ביום בהיר אחד" כמו שכתבתי למעלה. להגנתו ייאמר שבאיזה לילה הוא צייץ על חרדת הנטישה שלו. בלילה אחר על חוסר האמון שלו במין הנשי. בלילה שלישי על כמה שהוא חסר ביטחון ובעל ערך עצמי בגובה של יצחק שמיר, ועוד כהנה וכהנה ציוצים. הסימנים היו שם כל הזמן. אבל אני בחרתי לא לראות אותם כי גם אני קצת חיה בסרט הוליוודי, וגם אני קצת רוצה להאמין שלאהבה יש כוח מאסיבי, שיכול לחולל באדם שינוי של 180 מעלות. באמת ובתמים שהאמנתי שאם אציף אותו באהבה, בחום, ובנדיבות (כן, יש לי כאלה, הייתם מאמינים?!), יקרה קסם. אבל העולם הוא אמיתי, ואנחנו לא חיים באולפן הוליוודי. התבדיתי.

כשהייתי ילדה קראתי פעם איזה משל, שמספר על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות איזה נהר. העקרב, שלא ידע לשחות, ביקש מהצפרדע שתעשה לו שק-קמח ותעביר אותו את הנהר, אבל היא סירבה, כי חששה שהוא יעקוץ אותה בדרך. העקרב, חלקלק וערמומי, ניסה לשכנעה שלא יעשה זאת, וזאת מהסיבה הפשוטה – הרי יש להם אינטרס משותף, גם העקרב רוצה להגיע בשלום לגדה השנייה. הצפרדע, לא בלב שלם, הסכימה, והם התחילו לעבור את הנהר כשהוא על גבה. והנה, למרבה הפתעתה, באמצע הנהר, העקרב עקץ אותה, ושניהם החלו לטבוע במי הנהר הגועשים. שנייה לפני מותה, שאלה הצפרדע בתדהמה: "למה? הרי עכשיו שנינו נמות!" מילותיו האחרונות של העקרב היו: "אני לא יכול אחרת. זה בטבע שלי." בגיל 30 נזכרתי במשל הזה שוב.