קריאת שֵׁמַע: קובי מידן מקריא ז'ורז' אמאדו

1.

הטקסט הזה יעשה דרך מעט מפותלת בטרם יגיע לספר שממנו אקרא השבוע ב"אנשים בלילה" - "דונה פלור ושני בעליה" מאת ז'ורז' אמאדו. בדרכו יחלוף על פני ביצת הנוסטלגיה (וינסה שלא להישמט לתוכה, למרות הפיתוי), יניף דגל של אסרטיביות תקשורתית (מלווה בגילוי נאות) ויצדיע לכמה אמני רדיו ומילים.

2.

אני זוכר את הימים שלפני הטלוויזיה, אני זוכר את המרקם השונה של הערב אז. הערב היה פתוח, אולי קצת משעמם, אבל בעיקר פתוח, גם כשישבת בין קירות סגורים. הערב שלפני היות הטלוויזיה היה כמו המגרשים הרבים שעמדו ריקים - טרם בנו עליהם בתים - כשלא ידעת מה ייבנה עליהם.

3.

היו למשפחתנו ידידים שהיו חברי קיבוץ. ובמפגשים הלא מאוד תכופים שלנו, הם היו מספרים על הויכוחים בקיבוץ: להכניס טלוויזיה? אחת, בחדר האוכל? בכל דירה? ואחר כך הם סיפרו שהוחלט לאפשר לכולם, ואחר כך, כעבור כמה חודשים, הם סיפרו שהקיבוץ נגמר, התפרק.

4.

אבל היה טרנזיסטור גדול במטבח. בערב רביעי הוא שידר את "מחפשים את המטמון": כתב חידה מסובך על פרשיה מתולדות ארץ ישראל, המאזינים מתקשרים מהבית ומציעים למכור למתחרה באולפן תשובות מְקַדמות ב-10 לירות. חידון שמתבסס על אטלס כרטא ועל ידע אישי". והשיא  - ברגע שפוצח כתב החידה יצאו מאזינים-שליחים מביתם, ומטרתם להגיע אל ניידת השידור (ניידת! שידור!) שהשדר שבה הסתתר מתושבי היישוב שעות ארוכות, לבל יתגלה לפני הזמן.

אם הגיע המאזין-השליח ("30 לירות. נמצא עשרים דקות מהמקום. עם קונטסה") לפני 23:30 - זכה המתמודד בסכום שנותר מאלף וחמש מאות הלירות שהועמדו לרשותו בתחילת המשחק. זה היה שוס היסטרי, כמו שנהגו לומר אז. והיה גם פול טמפל, כמובן, עם נעימת הפתיחה המצמררת. ("היזהרי סטיב!" היה פול קורא לפחות פעם בפרק וסטיב, אשתו, היתה נזהרת כמצוּוֶה בעבור הילד החביוני שהקשיב, היה משהו מסתורי וסקסי באשה בריטית בעלת שם גברי וקול רדיופוני).

ו"בית המשפט", כמובן. שחקנים בתפקידי עדים, עורכי דין אמיתיים כפרקליטי הצדדים וכשופטים. אהבתי את התוכנית גם משום שכילד, פיתחתי חיבה משונה לשיח המשפטי וגם מכיוון שהמגיש בעל הקול האלמותי היה יעקב בן הרצל - והרי אני יעקב ושם אבי הרצל.

5.

כמה שנים אחר כך (זה מתקרב, האמאדו) כשהגעתי לגלי צה"ל הגיש שם אלי ישראלי (כוכב על, מושא קנאה) את "ציפורי לילה" בימי רביעי. בשעה הראשונה התארח שם אדם עיוור שסיפר על מסעותיו בעולם, ובשעה השניה, ובכן - בשעה השניה קרא אלי, שבוע אחרי שבוע, במשך חודשים ואולי שנים, את "ים המוות" מאת אמאדו.

קול הבס, המוסיקה מתחתיו, האלה ימאנז'ה הממתינה במעמקים לדייגים צעירים שייספו בסערה, ליוויה היפה, העברית המיושנת מעט - זאת היתה אמנות רדיופונית. אמנות רדיו. כי השנים ההן (הטלוויזיה בארץ היתה רק בת שמונה-תשע, הרף עין היסטורי) היו גם שנות מספרי הרדיו. אנשים שיודעים לקרוא, לשתוק, לספר כמו שהרדיו אוהב, בלי להגזים במשחק. וכמעט שכחתי - גם אנשים שיש להם פנאי להקשיב.

6.

לצד תוכניתו של ישראלי התרחשו אז בגלי צה"ל (ועדיין מתרחשים. זה החלק של הגילוי הנאות: אני עובד שם, כן?) דברים כל כך נחוצים מבחינה תרבותית, רבים כל כך שלא אתחיל למנות. נכון, גוף תקשורת צריך להיות פתוח לביקורת ולבקר את עצמו, להתאים את עצמו. נכון, יש מידה של אנומליה היסטורית בגוף הזה. אבל שימו את התרומה התרבותית, את האיכות הרדיופונית וגם את אחוזי ההאזנה (שמתם לב? כמעט חצי מהאוכלוסיה מקשיב באופן די קבוע לאחת מתחנות גל"ץ, המנותקות, האליטיסטיות) אל מול הגל העכור של תגובות, התלהמויות, טוקבקים - שמיעוטו ביקורת עניינית נדרשת ורובו אינטרסים פוליטיים ומסחריים, ותקבלו את התמונה כולה.

אמרנו אמאדו. "דונה פלור" הוא ספר נפלא. גם סרט נפלא (סוניה בראגה!). הוא מעמיד בפני כל גבר את השאלה הנצחית: מי אתה? ואדיניו ההולל, המשגל, הפרוע, שמת צעיר, או הרוקח הטורח לסדר את גרביו לפני היכנסו למיטה עם דונה פלור, אבל מעניק לה יציבות רגשית וכלכלית? מי אתה? הבנת כבר איפה אתה על הרצף?

8.

אז אקרא השבוע מתוך דונה פלור: לחיי אמאדו, לחיי ישראלי ולחיי אמני הרדיו. (יש גם היום אנשים שעושים רדיו עם כבוד ויחס למילה ולטווח הקשב האפשרי. הנה אחת מהן: אילנה השכל שמה, והיא עורכת ומגישה ברשת א' בימי ששי ב-19:00 תוכנית בשם "קולאז'". נסו.) ואקרא גם לחיי המתרגמת המופלאה מרים טבעון. מתרגמת מפורטוגזית, שמלבד דונה פלור תרגמה את כל ספריו של סאראמגו לעברית. התרגום של סאראמגו הוא מפעל מופת תרגומי, לא פחות, ואני אומר זאת מבלי לדעת מילה בפורטוגזית. יתר על כן - השוני בין הטקסט (העברי) של אמאדו לטקסט של סאראמגו, מעיד על מתרגמת עם מנעד מילולי מפעים.

נ.ב. המגיב הראשון שיידע מה גילה ואדיניו בשובו על אלוהים, יזכה בהזמנה לאולפן "אנשים בלילה" (ואם הוא יהיה ממש נחמד אולי נוותר לו).

"דונה פלור ושני בעליה" מאת ז'ורז' אמאדו. מפורטוגזית: מרים טבעון. הוצאת כנרת זמורה ביתן.462 עמ'.

השבוע מתארחים ב"אנשים בלילה" (גל"ץ א-ד, 23:00) ערן צור, ארנה קזין (סופרת ועיתונאית. ספרה "אפס עד 12" הוא תיעוד מתבונן של שנת ההורות הראשונה של שתי בנות זוג) ויאיר ניצני.