אלזה לסקר-שילר: גורלה של אשת ירח

את חייה, בריחותיה, הגירותיה וזִקנתה, של המשוררת היהודיה-גרמניה הגדולה אֶלזֶה לסקר-שילר (1945-1869) אפשר לתאר כרצף של אובדן. היא נולדה, אחת משישה ילדים, באלברפלד, כיום חלק מהעיר ווּפּרטאל שעל נהר הווּפּר, לבנקאי היהודי אהרן שילר ולאשתו ז'אנט לבית קיסינג.

איור על עטיפת "פסנתרי הכחול", שאיירה לסקר-שילר עצמה

כשהייתה בת 13 מת אחיה האהוב פאול-קארל, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ושעל שמו נקרא, שנים אחר-כך, בנה יחידה. כשהייתה בת 21 מתה אמה. המשוררת הקדישה לה שירים אחדים תחת הכותרת הפשוטה "אמא" או "אמי". הנה אחד הקצרים והחזקים שבהם בתרגומו של יהודה עמיחי:

"ההייתה המלאך הגדול/ שהלך לצידי?// או שמא קבורה אמי/ תחת שמי עשן -/ לעולם לא יפרח כְּחֻלּוֹת מעל למותה.// לוּ רק האירו עיניי/ והביאו לה אור.// לולא שקעה בת-צחוק בתוך פניי/ ותליתיה מעל לקברה.// אך יודעת אני כוכב/ שבו תמיד יום;/ אותו אשא מעל לאדמתה.// עכשיו תמיד אהיה בודדת לגמרי/ כמלאך הגדול/ שהלך לצידי".

מי שירצה לקרוא על מערכות נישואיה וכישלונן, על מאהביה ועל השתייכותה לבוהמה הגרמנית בשליש הראשון של המאה ה-20 מוזמן למצוא את הספר "אלזה לאסקר-שילר וגוטפריד בן" מאת הלמה סנדרס ברהמס (ספרית פועלים, 2001, סדרת "זוגות" בעריכת נתן זך).

שירי הורות ואבלות

בשנת 1927, בהיותה בת 58 - יותר מעשור אחרי שאיבדה את ידידהּ הקרוב, המשורר גיאורג טראקל - ניתכה עליה מכת גורל נוספת עם מותו של בנה היחיד פאול שעליו כתבה את "ילדי", משירי ההורות והאבלות המצמררים של המאה ה-20.

הנה דו-טורים אחדים ממנו בתרגומו של נתן זך: "שוב ושוב אתה עתיד למות לי/ עם השנה החולפת, ילדי -// כאשר העלווה נמוגה/ והענפים נעשים צרים... עדיין נאנחים מתוכי שירי הערש/ ששילחו אותך מתייפחים אל תרדמת המוות...// ועיניי שוב אינן פונות/ אל העולם.// ירק העלים מכאיב להן,/ - אבל הנצחי חי בקרבי.// אהבתי לךָ היא הצלם,/ שהותר לאדם לעשות מאלוהיו... מעולם לא שיערתי שהמוות/ עוקב אחריךָ, ילדי".

ב-1934ביקרה לראשונה בפלשתינה-ארץ ישראל, וכשנתיים מאוחר יותר, לאחר שהותקפה בברוטליות בידי בריונים נאצים בגרמניה של היטלר, ניסתה לשווא למצוא מקלט בשווייץ. היא הייתה, אמנם, כלת פרס היינריך פון קלייסט, אולם גם שם הצרו את צעדיה. ב-1937 שבה וביקרה בארץ וב-1939 השתכנה סופית בירושלים.

ששת השנים האחרונות לחייה, שאותן עשתה בעיר הקודש, היו שנים של זִקנות אבלה, עוני מרוד, שיטוט בסמטאות על גבול טירוף הדעת וחיים על שאריות של תהילת עבר, שתגבר עוד ועוד בעשורים שאחרי מותה.

מעטים מכירים את רישומיו הנפלאים של מירון סימה, שבהם לכד את דמותה הסובלת. רבים יותר זוכרים בוודאי את העמודים המרגשים שבהם תיארה לאה גולדברג בספרה "פגישה עם משורר", שהוקדש לאברהם בן-יצחק (סונה), את פגישתה עם אלזה לסקר-שילר. זו התרחשה בקפה "זיכל" בירושלים, שם העזה שילר בחרדת קודש להושיט למשוררת הדגולה זר של סיגליות, ולהביע באוזניה את הערצתה.

שירים רבים הוקדשו לאלזה לסקר-שילר, בחייה ואחרי מותה, על-ידי טובי המשוררים, בארץ ובעולם. אלה של נתן זך מובאים במהדורה שלפנינו. בחרתי לצטט דווקא מ"אלזה לסקר-שילר", שירו הנהדר של אברהם סוצקבר, גאון שירת היידיש, משום שהוא מן החכמים והאוהבים בשירי המחווה הללו.

זהו שיר היורד לעמקי נפשה ולתהומות יגונה, מבלי לוותר על תחושת הערצה ועל הבנת שליחותה כמשוררת דגולה בעולם בכלל, ובעולם היהודי ובירושלים בפרט. הנה הבית החותם, בתרגומו של עמינדב דיקמן: "אַיֵּהִי תחילת השמיים? – בירושלים./ עתה הזקנה היא כוכב, מעל לַחומות מרצדת./ והעיר – הפסנתר הכחול. כלה, הינומה מכסה לה./ ועל המרבד האבני עם אלזה הריני פוסע,/ בשיכרון הפסנתר הכחול, בגרון מִשְׁתסע" (מתוך הספר "כינוס דומיות").

פסנתרי הכחול

יֵשׁ לִי בַּבַּיִת פְּסַנְתֵּר כָּחֹל

וְאֵינִי יוֹדַעַת אַף תָּו.

מֵאָז חָדַל הָעוֹלָם לַחְמֹל

בְּאֹפֶל הַמַּרְתֵּף הוּא נִצָּב.

אַרְבַּע יְדֵי כּוֹכָב פּוֹרְטוֹת כִּתְמוֹל

– בְּסִירָתָהּ שׁוֹרְרָה אֵשֶׁת הַיָּרֵחַ בְּשָׁמָיו –

כָּעֵת סוֹאֲנִים הָעַכְבָּרִים בְּמָחוֹל.

שְׁבוּרָה מַעֲרֶכֶת הַפְּסַנְתֵּר עַל קְלִידָיו...

אֲנִי מְבַכָּה אֶת הַנִּפְטֶרֶת בְּכָחֹל.

הוֹ, מַלְאָכִים יְקָרִים, פִּתְחוּ לִי

– שֶׁאָכַלְתִּי מֵהַלֶּחֶם הַמַּר –

עוֹד בְּחַיַּי אֶת דֶּלֶת הַשָּׁמַיִם

גַּם בְּנִגּוּד לַגְּזָר.

אפשר לקרוא שיר זה בדרכים שונות, אבל אי אפשר שלא לראות בו את הצד האוטוביוגרפי של משוררת גדולה שניגנה את מיטבה בעולם אחר, העולם של אתמול, וכעת היא מזדהה עם הפסנתר שעולם אלים ואכזר דחקו, שבור ורצוץ, לאופל מרתף.

מתקוות השיר אל המוות

הקינה על המוזיקה השמימית שאינה יכולה להתקיים בעולם מסוג זה היא גם רקוויאם לחמלה, לאנושיות, לשירה. זהו מסע נורא מתקוות השיר של עלומיה - למשאלת המוות שבסופו, העולה מגרונה של מי שטעמה מלוא הפה מן הלחם המר.

לאלזה לסקר-שילר מקום של כבוד בתולדות התרגום לעברית בכלל והתרגום מן השירה בלשון הגרמנית בפרט. בשירת המאה העשרים בעברית היא עומדת איתן לצד תרגומיהם של ר.מ. רילקה, פאול צלאן ונלי זק"ש. אורי צבי גרינברג הקדים לתרגמה וראה בה נפש אחות.

מרתקת גם העובדה שיהודה עמיחי ונתן זך, שניים מחשובי המשוררים ב"דור המדינה", שניהם ילידי גרמניה, העניקו לקורא הישראלי מבחרים אישיים משירתה. עמיחי קדם לזך בשלושה עשורים כמעט בפרסמו את מבחרו כבר ב-1969 בהוצאת "עקד" (מהדורה חדשה של ספר זה, בלוויית ציוריה של המשוררת, ראתה אור תחת הכותרת "ועיני טיפות כבדות ואפלות" בהוצאת "קשב לשירה" בשנת 2008).

הספר שלפנינו, בתרגומו של זך, ראה אור לראשונה ב-1996 בהוצאת "אבן חושן",

בשתי מהדורות דו-לשוניות, אחת מהן אלבומית-מהודרת, בלוויית עבודות חזקות של יגאל תומרקין. במהדורה הנוכחית, החד-לשונית, הרואה אור במסגרת כינוס כל כתביו של נתן זך בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", תוקנו שגגות דפוס ותרגום - וכן נוספו שירים, ציורים מקוריים של המשוררת, מכתבים שכתבה למרטין בובר, לקלאוס מאן ועוד.

מן הראוי להזכיר כי בהוצאת "אבן חושן", שפרסמה את תרגומו של זך, ראה אור גם המבחר "הדמדומים קרבים", בתרגומה המסור של יהודית שרגל, שזכתה לראותו כרוך כשבוע לפני מותה ב-16 באוקטובר 2009.

הייתי מבקש לחתום את רשימתי בשורות אחדות מתוך דבריו הנרגשים והאינטימיים של נתן זך על המשוררת: "חולמת חלומות – בשירה, בסיפור ובמחזה. הפסנתר הכחול, הרומנטי, שלעולם לא יידום גם כשעכברים כבר מרקדים במרתף... הנתינה חסרת הנתינות של עולם גס ואלים, עולם שכולו כאב. 'תמיד תמיד רציתי לומר לך מִלות אהבה רבות'. תחת זאת, תרגמתי את שירייך ללשון הקודש שלך, עוד מן הימים שלפני 'ארץ העברים', והתחלתי מנהל עמך דו-שיח בלתי פוסק".

אלזה לסקר-שילר, נוסח עברי: נתן זך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 90 עמ'.

רוצים לקרוא עוד כתבות בנושא ספרים? היכנסו לכאן!