מישעיהו קורן ועד להורנבי: הספרים הכי קולנועיים

דרור בורשטיין חוזר לבית הקברות

הספר "לוויה בצהריים" של ישעיהו קורן (הוצאת הספריה החדשה), כמו הרבה רומנים טובים, מבקש ממש להיות קולנוע, כלומר להתגשם כמשהו מוחשי, אבל, וגם זה כמו הרבה רומנים טובים, עולה ההרגשה שהוא לא יצליח להיות קולנוע טוב, ושאולי אסור להסריט אותו.

ה"פתאום" בטקסט, ומזעזע את הפריים (עטיפת הספר)

זה ספר שבעיקר מראה דברים, אנשים ונופים, ויש משהו בתודעה המספרת של קורן שנראה כמצלמה: לא שופט, לא מתערב, אלא מציג דברים כהווייתם: תנועות יד, משפטים קצרים, פינות של מקום. הספר נפתח במילים שהן כמעט הוראות בתסריט:

"הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב. שבועון פתוח היה פרוש על הרצפה, ליד רגלי העץ החומות והמעוגלות של הכיסא. היא הסתכלה סביבה. בין בתי הכפר החרב ראתה פתאום מחלקה של חיילים. תרמילים היו תלויים על גבם. הם הלכו בשורה ארוכה".

מי שיצלם את זה יוכל להראות בקלות את הגיבורה, את המרפסת, את החיילים, ובעיקר את ה"פתאום" שנכנס לפריים בבת אחת אחרי רגע ארוך של ציפייה ושקט. מה שהסרט לא יוכל להראות הוא את ההדהוד של השם "הגר" על ההתחלה, הדהוד שבא גם מכוח השם עצמו (אמו של ישמעאל), וגם מכוח העמדתו מול "הכפר הערבי העזוב".

הסרט גם יתקשה ליצור מקבילה למקצב המדוד של המשפטים של קורן. שיש בו שתיקה אחרי כל אמירה. הסרט יתקשה גם לעשות משהו עם הפיכת תיאור "הכפר הערבי העזוב" ל"כפר הערבי החרב", בעמוד השני של הספר. על "ריח הטבּונים" אין בכלל מה לדבר.

דברים אחרים קורן מכין כביכול למצלמת הקולנוע. למשל, תמונה פשוטה ומדהימה של אישה שנכנסת לבית הוריה בנתניה, ומוצאת שהם לא בבית, אבל מגלה במקומם את בגדי הים הלחים שלהם על קולב.

בנדק מתוך "המשרד". "אתה רוצה להסתפר עם הכובע?" (צילום: יוסי צבקר)

קשה לחשוב על ליהוק לספר הזה, מפני שהדמויות מצומצמות מאוד, וכמעט איננו יודעים דבר על מראן החיצוני. אבל יש בסרט כמה דמויות משנה נהדרות, ושם זה קצת קל יותר. הייתי מלהק את דביר בנדק לתפקיד הקטן של הספר לייבוביץ' בספר. אני יכול לדמיין אותו שואל "אתה רוצה להסתפר עם הכובע?", ואז לוקח את הכובע מראשו של הלקוח המבוהל, ומעיף אותו אל השולחן, ומסתער עליו עם התער.

אורנה לנדאו בדרך אל תרבות הרוק

ספר שמתחנן להפוך לסרט הוא "ג'ולייט הגרסה העירומה" של ניק הורנבי שיצא בארץ לפני כשנה בהוצאת מודן. הספר עוסק בטאקר קרואו, זמר אמריקאי מזדקן שפרש מהעולם, ועכשיו, לראשונה אחרי שנים רבות, מסתובבות ברשת שמועות על על גרסה אקוסטית לאלבומו המיתולוגי. דאנקן, מעריץ שוטה של טאקר קרואו זוכה להיות הראשון שמאזין לתקליט וכותב עליו, וכך הופך לגיבורם של שאר מעריציו של הרוקיסט הפורש.

אבל לא דאנקן היומרני שהקדיש את חייו לעיסוק האיזוטרי בזמר האהוב עליו, אלא אשתו הנעימה אנני, שרגליה נטועות בקרקע, היא שזוכה להכיר את הכוכב וגם לפתח איתו מערכת יחסים שהיא כשם הספר, עירומה: עירומה מיומרה, עירומה משקרים.

הורנבי, לטעמי, אינו סופר של ספרות גדולה אבל הוא סופר חכם, חינני מאוד, מדויק ודובר נאמן של רוח הזמן. הכתיבה שלו, לא מהורהרת מדי, לא כבדה - גם כשהגיבורים נפגשים על ראש בניין גובה ממנו הם מתכוונים לקפוץ אל מותם.

ברוח הציפיות המאוד מיינסטרימיות שיש לי מהמדיום, בעיקר בעונה הנוכחית (מספרים אני מצפה להרבה יותר) קל לדמיין את קולין פירת' עם הפוציות הבריטית שלו מגלם את דאנקן, המעריץ השוטה, את מיקי רורק כנער הרוק המזדקן האולטימטיבי - והכל שווה בשביל לתת לאמה תומפסון לגלם את אנני.

תומפסון. לאהוב את אנני דרך הורנבי (צילום: GettyImages)

פתיחת הספר "ג'ולייט האמת העירומה":

הם טסו מאנגליה למיניאפוליס כדי להסתכל על בית–שימוש. האמת הפשוטה הזאת היכתה באנני רק כשכבר היו בפנים: למעט השרבוטים על הקירות, שחלק מהם התייחסו בצורה כזאת או אחרת לחשיבותו של המקום בתולדות המוזיקה, זה היה בית–שימוש טחוב, אפל, מצחין וחסר כל ייחוד. גם האמריקאים, שיודעים לנצל היטב את המורשת שלהם, לא יכלו לעשות פה הרבה.

"המצלמה מוכנה, אנני?" אמר דנקן. "כן. אבל מה בדיוק אתה רוצה שאני אצלם?" "אֶת ה... אַת יודעת..." "לא." "נו, את הבית–שימוש." "מה, את ה... איך קוראים לדברים האלה?" "המשתנות, כן." "אתה רוצה להיות בתמונה?" "שאני אעשה את עצמי משתין?" "אם אתה רוצה."

יואב כ"ץ נוסק אל הקרב

"נסיקה" הוא סיפורו של יבגני ירמין, טייס קרב מצטיין בחיל האוויר של הצבא האדום. במלחמת קוריאה הוא מפיל מטוסים אמריקנים יותר מכל טייס אחר, אבל המעורבות הרוסית בקוריאה חייבת להישמר בסוד. כשלבסיסו מגיע פקיד ממשל כדי לאתר מתנדבים לתוכנית החלל הרוסית, ירמין זוכה בהזדמנות שנייה. כעבור חמש שנים הוא עולה על ספינת חלל כשפניו מועדות לירח. אלא שגם על המשימה הזאת מוטל איפול, והוא מסיים את חייו בצעד ראשון של אדם על הירח, הרבה לפני ניל ארמסטרונג.

צעד ראשון של אדם על הריח (עטיפת הספר)

הספר כתוב בסגנון מאופק ומסוגר, כמו גיבורו, אבל תיאורי קרבות האוויר, טיסות האימון וההמראה לחלל, ובעיקר הרצון של ירמין להיות מישהו, להשאיר חותם, ועם זאת לשמור על בדידותו בכל מחיר, כל אלה מציירים ומייצרים דרמה חריפה וחדה, שכמותה ראינו רק בסרטי תעופה וחלל אמריקאיים. אלא שכאן גדלה המורכבות עוד יותר, כי הגיבור סובייטי, מי שהתרגלנו לראות בצד של "הרעים".

מלחמה בין פלנטות. קרייג מתוך "ג'יימס בונד"

לתפקיד יש ללהק כמובן את דניאל קרייג המשובח, שמוכּר בתור ג'יימס בונד האחרון, מה שיוסיף מימד אירוני למאבק הבין-גושי.

פתיחת הספר "הנסיקה":

סטלינגרד, 1946: עשרים מיליון מבני ארצו נספו במלחמה הפטריוטית הגדולה, ובהם גם כל בני משפחתו.רגליו היחפות הותירו עקבות בעפר כשנלקח מן הכפר. האנשים שהובילו אותו העלו באש את המבנים ההרוסים. כל מה שהיה חייו עד לרגע הזה כלה בעשן.

גשם החל לרדת. הנער ראה שלוליות נקוות בעפר. הגשם מחה את עקבותיו, ובשעה שהמתין חלפו עגלות ומשאיות שחרצו בקיעים בדרך הבוצית, אך ברבות הזמן מחה הגשם גם את אלה.הוא נסע בטנדר חקלאי לעיר החרבה ובשק שבידו היו צרורים כל חפציו. מבתי החרושת עלתה הלמות מתכת. השאון בקע כאנקה מבטן האדמה.

כשהגיעו לבית היתומים כבר ירד הערב. הנערים התבוננו בו כשהוכנס אל אולם האוכל. הוא היה גדול לגילו, ולפיכך מטרה בולטת. נותר זמן רק לקערת מרק, ואז הגיעה שעת כיבוי האורות.

ג'וליה פרמנטו חוזרת אל ההיסטוריה

הספר הכי קולנועי בעיני, הוא "ההיסטוריה הסודית" מאת דונה טארט (הוצאת כתר). בגיל 19 מגיע ריצ`ארד פאפן מעיירת בינונית בקליפורניה לקולג' יוקרתי בוורמונט, ומתקבל לחוג הנחשק ללימודים קלאסיים, שמספר התלמידים בו מוגבל לחמישה בלבד - ושאת כל השיעורים בו מעביר פרופ' ג'וליאן מורו, שבוחר את תלמידיו בקפידה רבה.

החמישה, הם באמת חמישה יצורים נפלאים ומפתים. פרנסיס אברנת'י הספק הומוסקסואל, החיוור עם השיער האדמוני משהו ומעיל הצמר השחור שתמיד מתנופף מאחוריו. יש לו טעם של תה וסיגריות בפה כשמתנשקים איתו, מעידה אחת הדמויות. (ליהוק מושלם למייקל פיט בעל המראה הנערי-הומוסקסואלי והמבט התמידי של הבוז בעיניים) - התאומים היפייפים קמילה וצ'ארלס מקאוליי שהקרבה היתרה בינהם מעוררת אי נוחות נעימה.

פיט. מבט תמים של בוז בעיניים (צילום: GettyImages)

באני קורקורן, ילד הקולג' הטיפשון והמעצבן שלא כל כך מוצא את מקומו בחבורה. ומי שהוא ללא ספק אחד מההתאהבויות הספרותיות הגדולות שלי, הנרי וינטר. סטודנט חרוץ ומבריק, אוהד מושבע של אפלטון, סגפן קר לב, שבטוח שהוא יותר טוב מכולם (מה שסביר להניח נכון) ועם סטייל של חבר בכת האמיש. נוסף על כך הוא יפה, גבוה ועשיר.

החבורה האליטיסטית המתקבצת בחוג מתנהלת בעולם פנימי משלה, מנותקת כמעט לחלוטין מחיי הקמפוס. אך ריצ'רד הנחוש מפתח אובססיה כלפי חמשת היצורים הנהדרים השוקדים בספריה על הדקדוק היווני שלהם, ולבסוף הוא מצליח להתקבל לכיתה הסגורה. אך לצערו הוא מגלה סוד המוביל בסופו של דבר למעשה רצח נורא.

וככה נפתח הרומן מפיו של ריצ'רד:

"השלג בהרים הלך ונמס, ובאני כבר היה מת כמה שבועות לפני שהבנו את חומרת מצבנו.

הוא מת עשרה ימים לפני שמצאו אותו, אתם יודעים. היה זה אחד ממבצעי החיפושים הגדולים בהיסטוריה של ורמונט - שוטרים, אנשי אף.בי.איי, אפילו מסוק משטרתי; הלימודים בקולג' הופסקו, מפעל הצבעים בהמפדן נסגר, אנשים הגיעו מני-המפשיר ומניו-יורק, אפילו מבוסטון".

כמובן שבעברית זה לא עובד, אבל אין ספק שיש פה כל מה שסרט מוצלח זקוק לו. אני יכולה לדמיין את ה- voice over הזה בדמותו הדקיקה והמיוסרת של ג'וזף גורדון-לוויט (הילד מ"מפגשים מהסוג האישי" עם הלוק היהודי הקליל שגדל לבחור מעניין למדי) יושב בדיינר המקומי, עם זיפים ועיניים אדומות, עטוף במעיל מרופט, מתחמם מכוס הקפה החמה כשבחוץ נשקפת סופת שלגים.

כבר אפשר לשמוע את ה- voice over (עטיפת הספר "ההיסטוריה הסודית")

חיי קולג' הם גם ממתק קולנועי מנצח. הרבה מאוד אלכוהול בכוסות פלסטיק אדומות, סמים שנמכרים בין הרצאה להרצאה וכמויות בלתי נדלות של סקס. אך החבר'ה בהמפדן קולג' לא בעניין של הצחוקים והדחקות מהסוג המוכר. בעידודו של פרופסור מורו הם מושפעים מהעולם הקלאסי ואת המסיבות הם מחליפים בבכחנליות מסעירות.

קולנוענים אוהבים לומר לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן, ובכן אינני יכולה לחשוב על משהו מפעים יותר מניו- אינגלנד בחורף. מה גם שאין ספק שהרומן הזה יכול להיות חגיגת ליהוק מהממת של מיטב שחקני הוליווד הצעירה והמתוחכמת. אבל עברו כבר 19 שנים מאז שהוא יצא לאור, ולמרות שהיה רב מכר באמריקה מיד עם צאתו, פסחו עליו המפיקים. כנראה שהוא פשוט טוב מדי, או שאף אחד לא הצליח לתסרט את 640 העמודים של הכתיבה של דונה טארט.