עושים לביתם

שנתיים התפעלו ממנו, מחאו לו כפיים על הלקחים שהפיק מהקדנציה הקודמת שממנה נבעט מחמת המיאוס הציבורי. שרים, חברי כנסת ועיתונאים אמרו שהפך לשועל, לפוליטיקאי משופשף, כזה שיודע לכבות את השריפות עוד לפני שהן פורצות, כזה שיודע לרצות את כל מי שרק מושיט את ידו כדי לשמור על הקואליציה ועל הממשלה. בנימין נתניהו, תלמיד חכמים.

אלא שבבת אחת, עושה רושם, בתוך כשבועיים, הכול החל לקרוס סביבו. הרסן נשמט מידיו של ראש הממשלה, וחברי ממשלתו וסיעתו כבר לא מפחדים. הם רואים את הזעם ברחובות, קוראים את הכותרות, בודקים את הסקרים ומריחים את הדם. וכשפוליטיקאים מריחים דם, הם מתחילים לשלוף סכינים ולדבר. בשמם או בשם "גורמים בכירים". מדברים ותוקפים, מותחים ביקורת ומלגלגים. השבוע, אפשר כבר לומר, נפתחה עונת הפריימריז בליכוד, ולא מן הנמנע שגם מערכת הבחירות הבאה, שמועדה עוד לא ברור.

עדות אחת ללחץ במפלגת השלטון ניתן היה למצוא בשבועיים האחרונים בעימות בין השר ישראל כץ לשרים גלעד ארדן וסילבן שלום, שהחליפו עקיצות בפורומים שפעם לא שימשו במה למריבות פוליטיות. גם התגייסות שרי וחברי הכנסת של הליכוד לנושאים חברתיים מוכיחה כי הפוליטיקאים כבר מחפשים את הדרך ללבם של המתפקדים.

אלא שהלחץ אינו רק מנת חלקו של הליכוד, וזו הצרה הגדולה של נתניהו. בפינה החברתית ממתין אלי ישי, שיותר מכל חושש מאריה דרעי, אמן המשברים החברתיים. יו"ר ש"ס לא מבזבז זמן, וכבר הציב את עצמו בעמדת ה"לוחץ", שדורש פתרונות למשברים הרבים. בפינה הימנית אורב ליברמן הבלתי צפוי אך בעל החושים המחודדים, וגם הוא יכול בוקר אחד לרצות להרחיק את עצמו ואת מפלגתו מהבוץ הציבורי שבו נמצא נתניהו.

שרים מחשבים את קצם לאחור

עם זאת, התכנסות לכדי בחירות כלליות היא תהליך מורכב, איטי. התפרקותה של ממשלה לוקחת זמן, לעתים חודשים רבים. אלא שכשפוליטיקאים מתחילים לשאת עיניהם אליה - אבוי לראש הממשלה. כל ראש ממשלה יודע שכשחבריו סביב שולחן הממשלה מתחילים לפזר איומים ועקיצות, תוקפים את מנהיגותו ומזלזלים בכושר הניהול שלו, כדאי לו להרים טלפונים לתורמים, ולהתחיל לבנות צוות אסטרטגי לקמפיין הבא.

זה מתחיל בשלטים באבן גבירול, ונגמר בקלפי (צילום: בן קלמר)

אלי ישי ואביגדור ליברמן כבר זיהו את צניחתו החופשית של נתניהו, והבינו את גודל הכעס והמיאוס של האוכלוסייה שמחזיקה את המדינה על הכתפיים, אוכלוסייה שישבה ושתקה במשך תקופה ארוכה, והתבצרה במאבקה לקיום מכובד וסביר. כי כשלמעמד הביניים נשבר, ההתפרצות היא סוחפת ומסנוורת. המפגינים כבר לא רואים בעיניים, ומוכנים לשלם מחירים.

נתניהו נמצא כעת בנקודה שבה שותפיו הקואליציוניים מתחילים לחשוב על עצמם, ומחשבים את קצם בקואליציה לאחור. בכל יום שבו מאהלי המאחה, השביתות וההפגנות גדלים, וחסימות הכבישים מתרבות, הסביבה התומכת של ראש הממשלה מצטמצמת. סטודנטים, רופאים, מתמחים, עובדים סוציאליים, הורים מתוסכלים וצעירים שאינם רואים עוד עתיד ותקווה לחיים מכובדים בישראל, יוצאים לרחובות ודורשים שינוי. הם מתגעגעים לימים אחרים, ודורשים צדק חברתי.

זכרונות מ-99'

הצרות נוחתות על שולחנו של ראש הממשלה בזו אחר זו, אולם שותפיו הקואליציוניים יודעים היטב כי לא ירחק היום שבו גם שמם יוכתם. מי שמפגין היום בתל-אביב, בירושלים ובבאר-שבע, יבוא בפעם הבאה לקלפי כדי לנקום באלה שערערו את חייו ואת ביטחונו האישי, וניסו לשנות, בסדרה של חוקים בעייתים, את אופיה הנאור של המדינה.

אז נכון שהמצב הביטחוני טוב, ונכון שמצבה הכלכלי של ישראל יציב - אבל העתיד לא מבשר טובות. התהליך המדיני תקוע,

מחרחרי הדה לגיטימציה חוגגים על סדרת החוקים הלאומניים שהכנסת מאשרת, וספטמבר הפלסטיני עומד בפתח. המצב כיום מזכיר את 1999. גם אז נתניהו הוביל את ישראל למבוי סתום, וגרם למאות אלפי אזרחים לחוש שהמדינה שלהם הולכת לאיבוד, משתנה לנגד עיניהם - ולא לטובה.

גם אז, כמו היום בישיבת סיעת הליכוד, נתניהו היה בטוח בעצמו וזחוח. "הוא נראה מרוצה מעצמו לגמרי", סיפר בכיר בליכוד שהשתתף בישיבה בכנסת, "לא עושה רושם שהוא מוטרד". וגם אז, המפגינים שמילאו את הרחובות הגיעו בסוף לקלפיות, ושלחו את נתניהו לעולם העסקים.