סיגלית דיל: "פנטזיה ואימה מהווים מפלט לנוער"

"בילדותי הייתי פחדנית, אך בד בבד תמיד נהניתי לפחד". כך מספרת סיגלית דיל, סופרת מצליחה לבנ נוער, שספרה החדש "המכשף האפגני" ראה אור החודש בהוצאת "עם עובד". ב- 2002 ראה אור ספרה "תלתלים מכושפים" (קדם לו ספר מאויר לילדים קטנים) וזכה להצלחה רבה, בין היתר משום שדיל פרצה לנישה שלא היתה מאוכלסת עד כה: סיפורת אימה ומתח לגילאי העשרה. 

"אני יודעת למה מצפים הקוראים הצעירים" (עטיפת הספר)

רק בתחילת המילניום הנוכחי, הגיעה גם ספרות האימה למדף הספרים הישראלי. עם הופעתו של ספרה השביעי, ביקשנו לבדוק מה מניע את דיל, החובשת כובע של עורכת דין ורואת חשבון ביום, וסופרת בלילה.

"אני מקווה ומאמינה כי עדיין נותרה בי חדוות הנעורים", היא מספרת. "יש בי פן שמאוד מתחבר לקהל הצעיר, והדבר מסייע לי לכתוב עבורו בגובה העיניים. אני יודעת למה מצפים הקוראים הצעירים, מה יפתיע, מה ימתח אותם, מה יעורר בהם אווירת אימה מצמררת, עם איזה מהגיבורים הם מזדהים, באיזה מהגיבורים הם חושדים, ומנגד מה עלול לשעמם אותם. אני גם סבורה שמאתגר יותר לכתוב לגיל הזה".

דיל נולדה בחולון ב-1975 להורים ילידי אפגניסטן. בספרה החדש היא חוזרת למקום הולדתם ובניגוד לספרייה הקודמים, שעלילתם התרחשה במעין "כל מקום", הגיאוגרפיה משחקת תפקיד משמעותי בסיפור. "מקל עלי ליצור אווירת מתח מצמררת במחוזות מסתוריים הרחוקים מארצנו", היא מבהירה. "ומאידך, גם לקוראים הצעירים המחפשים מפלט מן המציאות, קל יותר להתנתק כאשר זירת ההתרחשות הינה במקום ובזמן הרחוקים מאיתנו.

"אני בהחלט חושבת שאת האווירה הקסומה והמסתורית שיצרתי בספר, לפחות את חלקה, ניתן לזקוף למקום ההתרחשות באפגניסטן ולכוחות המסתוריים והקסומים הרוחשים במחוזותיה".

"המכשף האפגני", כשמו כן-הוא, מעמיד במרכז את דמותו המסתורית של מכשף בן מאות שנים, עטוף בגלימה שחורה. תושבים מהעבר חוזרים לפקוד את ההווה, סודות מאיימים להיחשף וקללות מרחפות באוויר. הגיבור, דוגרמה, הוא נער כפרי הסובל מהמכשף המסתורי, ויחד איתו מוזמנים הקוראים לעבור שלל הרפתקאות מותחות לעבר גילוי סודו של המכשף.

האם שאבת השראה מסיפורים, מהפולקלור ומהתרבות של אפגניסטן, כפי שאלו נמסרו מפי מהורייך?

"הפולקלור האפגני מלפני עשרות שנים כלל אמונה בכשפים ובשדים, ואולי יש בכך כדי לתרום לאווירה הקסומה והמכושפת של הספר. עם זאת, בכל מה שקשור למנהגים, המאכלים, הנופים, עיסוקי התושבים, משחקי הילדים, צורת הלבוש (המשתנה בין העיר לכפר), תכשיטי הנשים, הכינויים, הברכות - הקפדתי להישאר נאמנה למציאות.

"אבי ז"ל היה נער צעיר כשעלה לישראל, והיו לו תמיד סיפורים מרתקים אודות ילדותו השובבה באפגניסטן, סיפורים שהיוו קרקע פורייה להתרחשויות עלילת הספר. הוא עזב משפחה ואחוזה באפגניסטן ועלה לארץ לבדו מטעמים ציוניים - למרות התנגדותם של הוריו, תמיד דיבר על אפגניסטן בערגה. אין ספק שנוח היה לי למקם את זירת ההתרחשות במקום הקשור לשורשיי. אפגניסטן נתפסת על ידי הציבור כארץ מלחמות ענייה ורבים אינם יודעים כי בעבר היתה בה קהילה יהודית תוססת, פורחת ואמידה - שחיה בהרמוניה מופלאה עם שכניה המוסלמים".

כשפים במקום משחקי מחשב

החיבור הביוגרפי אינו מסתכם בשורשים האפגניים של דיל. כעורכת דין, היא מוצאת נקודות דמיון בין מקצועה לבין כתיבת סיפורת. "בשניהם חייבים לחשוב על כל האפשרויות, לעשות הצלבות ולבדוק שאין סתירות או פרצות. אין ספק שכאשר אתה עורך דין שבמקרה גם סופר, אתה רואה את הדברים ממש כמו בסרט, ואתה עשוי לעלות על נקודות מזוויות מיוחדות שאולי אדם מן מהשורה לא היה עולה עליהן. למרות שאני כותבת ספרי פנטזיה, אני לא מהסופרים המרחפים החיים בעולם אחר משלהם. אני בחורה עם שתי רגליים על הקרקע. אבל בתום יום עבודה ארוך, להתיישב מול המחשב ולצלול לתוך העולמות הקסומים שלי, זו תחושה עילאית שממריצה אותי הלאה".

מהשיחה עמה, עולה כי דיל, הנוהגת לבקר בבתי ספר ולהיפגש עם ילדים, מזהה קשר הדוק בינה לבין קוראיה - ובין סיגלית הסופרת לסיגלית הילדה. "בילדותי בהחלט נהניתי לקרוא אך ממש לא ניתן היה לכנות אותי 'תולעת ספרים'. הייתי יותר ילדה שובבה, סוג של 'טום ביי'. פעמים רבות לא היתה לי הסבלנות לקרוא כמה עמודים משעממים כדי להיכנס לעלילה, והייתי מתייאשת ועוזבת את הספר לטובת עיסוקיי האחרים. לכן, כמי שמבינה ללבם של הקוראים הצעירים וחוותה זאת על בשרה ומתוך ניסיון אישי (במיוחד היום כשיש אינטרנט, יותר ערוצי טלוויזיה ויותר גירויים), אני לא מרפה מהקוראים, עד לסוף המפתיע.

"אני מודעת לכך שבשתי שורות משעממות הקורא הצעיר עלול לעזוב את הספר, ואולי בצדק. לכן התיאורים שלי חזקים, הכתיבה נועזת ומסתורית, ופחות מגוננת ומתחנחנת. ובאופן זה אני גורמת לילד או לנער לעזוב את המחשב והטלוויזיה ולקרוא ספר בגלל שהוא רוצה - ולא בגלל שהוא מחויב לכך עבור עבודה בבית הספר. אצל הצעירים הדמיון עובד שעות נוספות ולכן בחרתי בהם כפרטנרים הטובים ביותר לקחת אותם עימי ולנדוד לעולמות קסומים שמעבר למציאות".

דיל מציינת כי המתח והאימה בספרייה אינם דבר של מה בכך, ובאמצעותם היא מבקשת להעביר מסרים, גם אם הם לא נקלטים במודע אצל הקוראים הצעירים. היא נזכרת בילדותה ומספרת כי "קריאה של ספרי אימה (שבקושי היו) או צפייה בסרטי אימה בגיל מאוד צעיר, לא רק שתרמו לדמיוני הפורה, אלא עזרו לי להבין שהדברים מהם אני פוחדת קיימים רק בספר או רק בסרט, ולא במציאות. וכפי שאנחנו צורחים מפחד ברכבת הרים, אך רוצים לעלות שוב בגלל שאנחנו מתענגים מהפחד, כך גם בקריאת ספר אימה".

מדוע לדעתך לז'אנר ספרות המתח והאימה לצעירים, אין ייצוג משמעותי בארץ?

"יש אנשים שחושבים שבגלל החיים רוויי המתח בארץ, אין מקום לספרות מסוג זה. אני

לא מסכימה עם זה. שכן פנטזיה, מתח ואימה מהווים מפלט ופסק זמן מחיי היומיום הקשים. אני חושבת כי דווקא דור שנולד לתוך עולם ממוחשב, טכנולוגי וריאליסטי, צמא לקרוא על עולמות שאינם ריאליסטיים. בכתיבה שלי, המגלמת בתוכה הצצה לעולמות אפלוליים ולכוחות מסתוריים, אני מנסה לספק את אותה סקרנות טבעית שקיימת בקרב הילדים ובני הנוער אל הלא נודע".

כאמור, כל ספרייה של דיל זכו להצלחה רבה וניתן לומר כי היא צברה קהל אוהד ונאמן. כיום מוטלת על כתפייה אחריות רבה לעמוד ברף הציפיות של בני הנוער, וזאת היא עושה, כך נדמה, כמעט בקלות. "אני לא מתכננת מראש מה לכתוב וכיצד," היא מספרת. "אני רואה מול עיניי מעין 'סרט' מתח מרתק. העלילה פורצת מאליה וכל שנותר לי הוא להעלות על הכתב ולתאר בצורה הטובה ביותר את ההתרחשויות המפתיעות בהן אני צופה, כדי שהקוראים יהנו מהן לפחות כמוני.

"מה שכן, חשוב לי שהקוראים הצעירים יקראו את הספר בנשימה עצורה, ולכן אני עושה כל מה שאפשר על מנת לא לתת להם לברוח לי באמצע קריאת הספר למחשב, לטלוויזיה או לעיסוקיהם האחרים. כשאני שומעת מהקוראים הצעירים או מהוריהם שספריי נקראו בבת אחת גם בשעות הקטנות של הלילה, ושהילד או הנער לא הרגיש במספר העמודים - אני יודעת שהשגתי את המטרה שלי".

רוצים לקרוא עוד כתבות על ספרים? היכנסו לכאן!