"פו הדוב": הכל דבש, אבל מעט מדי
העיבוד העדכני של דיסני ל"פו הדוב" נאמן למקור. בלי אפקטים ותלת ממד, מצליחים היוצרים לגעת בילדים ולהעביר מסרים חשובים. אבל למה הסרט כל כך קצר?
רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע
"פו הדוב" העדכני, בבימויים של סטיבן אנדרסון ודון הול שומר במכוון על אנימציה קלאסית, ויותר מכך, על הפגנת קשר של ממש לספרים עליהם הוא מבוסס. הסרט מחבר עלילות של שלושה סיפורים – אחד בו אייה מאבד את זנבו, הסיפור על עיסוקיו של כריסטופר רובין בבקרים וסיפור על יצור אימתני שמפחיד את החבורה.
הקשר לסיפורים המקוריים לא מתבטא רק בנאמנות עלילתית למקור, כך שההורים שגדלו עליהם יזהו אותם, אלא על ידי שימוש אקטיבי בעמודים מהספר. אלו מופיעים על המסך כאשר פו וחבריו מתרוצצים בין דפיו, מועדים על האותיות ואף מוצאים בהן שימוש כסולם בתוך הסרט.
חבורת פו הדוב. נאמנים למקור
הסרט מציג בארץ בדיבוב בלבד, כך שחלק מהקשר בין הכתוב לפו שמסתבך בתוך המילים, פשוטו כמשמעו, הולך לאיבוד עבור הצופים הצעירים. מצד שני, הסרט מתאים בעיקר לילדים שנמצאים בשלב של ראשית קריאה ואפילו לפניכן, כך שהדיבוב ברובו לא אמור להפריע להם, אלא בעיקר להורים, שמפספסים את קולו של ג'ון קליז כמספר בגרסה המקורית, שמנהל דיאלוגים משעשעים רבים עם פו במהלך הסרט.
פה קבור הדוב
העלילה עצמה רוויית שירים, פשוטה וחמודה ברובה, כיאה לסיפורים המקוריים עליהם היא מבוססת. פו מתמודד עם קרקורי בטן קולניים ומוחשיים מאוד ומתייחס לבטן שלו כאל ישות חיה ונפרדת ממנו, אותה הוא מרגיע לאורך כל הסרט ומבטיח שבסופו של דבר ישיגו קצת דבש נכסף.
בעודם מנסים למצוא לאייה זנב חדש במקום זה שאבד לו, ינשוף, החכם בעיני עצמו, מעורר פחד ובהלה כאשר הוא קורא לא נכון מילה במכתב, שמתגלגלת במהרה מפרשנות שגויה למפלצת אימתנית. בעודו מעודד את החברים לצייר על הזנב המאולתר של איה (שהוא לוח שחור נכון לאותו רגע בסרט), הציורים בגיר הופכים בעצמם לאנימציה ומעבירים לצופים הפעוטים מסר חשוב על כוחם של אי ההבנה והדמיון לברוא אויבים שאינם באמת מאיימים עלינו.
אייה החמור. לא לאבד את הראש ולא את הזנב
מסר נוסף שעובר בברור מהסרט, הוא שדחיית התאוות הרעבתניות האישיות לטובת עזרה לחבר (גם אם מדובר בחבר הלוקה בדיכאון קיומי כמו אייה), משתלמת בסופו של דבר. למרות הבעייתיות של התייחסות קצת אובססיבית לקרקורי בטן בעולם רווי הפרעות האכילה של ימינו, קסמו ותמימותו של פו עדיין נותרו כשהיו בעבר.
הבעיה היחידה, אך המשמעותית היא אורכו של הסרט. למרות פיצוי קטן בצורת סרט קצר ומודע סביבתית על נסי, המפלצת מלוך נס, שמוקרן לפני הסרט המלא, מדובר בסרט של שעה בקושי. וכיום, כאשר מחיר לכרטיס בשילוב שתייה ופופקורן (סוג של הכרח עבור הילדים), לא מדובר בקמצנות כאשר מקובל להניח שגם סרט לילדים יימשך לפחות שעה וחצי.
התסריט של הסרט מתאים בדיוק לאורכו הקצר, וניסיון למתוח אותו היה עלול לייצר סרט מייגע. עם זאת, דווקא בגלל השמירה על אנימציה קלאסית – יפה ונוסטלגית ככל שתהיה, בשילוב עם המשך הקצר של הסרט, גוררים הרמת גבה מוצדקת על העובדה שלא מדובר בסרט שיצא ל-DVD בלבד. נעים לעין לראות את דמויותיו של א.א. מילן על המסך הגדול, אבל לא בטוח שכל צופה ימצא את ההצדקה ששווה את מחירם הגבוה של הכרטיסים לילד אחד או שניים או יותר פלוס הורה מלווה כיום.
