תיאטרון ביזאר: ג'יינז אדיקשן בהופעה
מופע הענק של ג'יינז אדיקשן בניו יורק אולי היה בחסות סלולרית אך הרגיש כמו פסטיבל רוק ישן וטוב. הלהקה לא ניסתה להוכיח את עדכניותה, אלא פוצצה בשירים ותיקים ואהובים שגרמו גם לגדולי הציניקנים ליהנות
פעם, מזמן היה פרץ ברנשטיין (או בשם הבמה שלו, פרי פארל) ולהקתו "Jane's Addiction" הסמל והפנים של האומה האלטרנטיבית בארצות הברית. אתמול (ב') הם השיקו בניו יורק את הטלפון החדש של חברת אלקטרוניקה ב"טרמינל 5" בניו יורק. מסתבר שהקפיטליזם מנצח בסופו של דבר: ייתכן שזו הסיבה שהלהקה בחרה לפתוח את המופע למעריצים ועיתונאים בלבד עם השיר הנהדר "Whores", תוך כדי קריצה לדלק שמניע את הסיבוב הנוכחי שגם יביא אותה לתל אביב, כאן תופיע ב-1 בספטמבר בגני התערוכה.
פרי פארל בהופעה בניו יורק. קיפץ כטווס גאה (צילום: AP)
אחרי שנים של הרס עצמי, מדהים לראות את החבורה הזו ממשיכה להופיע בהרכב האגדי שלה (למעט עמדת הבסיסט, שמאז חזרתו ועזיבתו המחודשת של אריק אברי נדמה שסובל מתסמין ספיינל טאפ). הבסיסט החדש כריס צ'ייני הוא נגן סשן ידוע ומוערך ולא ממש חבר להקה מן המניין, אבל בהחלט יודע את העבודה ולא מתבלט מעבר למה שנדרש. פרי פארל, דייב נבארו וסטיבן פרקינס נראים כאילו הזמן עצר מלכת אי שם בסוף שנות השמונים ושימר אותם בצורה אופטימלית.
פתיחת ההופעה: "ג'יינז אדיקשן" מבצעת את Whores. קריצה לקהל
פארל נראה נרגש לחזור לעיר נעוריו. לוגם מבקבוק יין, הסולן - המעיד על עצמו כנרקסיסט אובססיבי - קיפץ על הבמה כטווס גאה ושלט ביד רמה וכריזמטית על הקהל והלהקה. יחסי השנאה/ אהבה שלו עם נבארו ידועים ונראה שפארל נהנה לפלרטט עם הנושא כאשר התגפף עם נבארו אגב הופעה.
"ג'יינז אדיקשן" הייתה תמיד להקה תיאטרלית, ויזואלית וסקסית. הרקדניות שליוו את הלהקה הוסיפו ממד נוסף לתיאטרון הקברט הזה והעובדה שפארל נשוי לאחת הרקדניות רק מוסיפה גוון ארוטי ביזארי נוסף. ב-"Ted Just Admit It" מהאלבום "Nothing's Shocking" הן המחיזו את עטיפת האלבום, כאשר הקהל צווח את המילים.
דייב נבארו והרקדניות. הוריד חולצה להנאת הבנות (צילום: רויטרס)
דייב נבארו, אליל הבנות והסליז, סיפק את הסחורה עבור הקהל וכבר בשיר השני ויתר על חולצתו והציג גוף שרירי מאי פעם. נבארו, כשרון ענק וגיטריסט על, מבסס למרבה הצער את מעמדו בשנים האחרונות דווקא כמלך הפורנוגרפיה של לוס אנג'לס. הוא נראה מלוקק מדי ונראה עסוק בלעשן ולדגמן פוזות קוליות.
ההופעה הגיעה לשיא הראשון עם "Up The Beach", בו נבארו התפרץ ומשתחרר כמו צונאמי תוך כדי מעבר ל-"Ocean Size". פרקינס, שתמיד היה מכונת קצב נחבאת אל הכלים, היה גם הפעם מדוייק ומלהיב בדרכו השקטה.
"Mountain Song" בהופעה חיה
פשוט מדהים לחשוב ש"ג'יינז אדיקשן" ביססה את מעמדה בתור להקת על משני אלבומי אולפן בלבד. אך בתוכם, למרבה המזל, ישנן כל כך הרבה פנינים. אחד הלהיטים הגדולים שלהם הוא "Been Caught Stealing", דווקא אחד השירים הפחות טובים של הלהקה. אלא שהשיר זכה לביצוע אקסטרה פאנקי שהפך לג'אם סשן שמח, שגרם גם לציניקן כמותי לקפץ.
אחרי שמונה שנות שתיקה, תשחרר הלהקה בעוד כחודשיים את האלבום "The Great Escape Artist" מתוכו ביצעה הלהקה את "Irresistible Force" שמצטרף בכבוד לשירים הוותיקים יותר. הלהקה לא מנסה להמציא את הגלגל, אלא לשמח את הקהל. היא מבינה שהקהל רוצה לשמוע את השירים עליו גדל, היא לא מתנצלת ובהחלט מספקת את הסחורה. פארל ושות' לא מנסים להוכיח עד כמה הם עדכניים. במקום זאת, הם מפציצים בשירים אהובים וחוסכים בדברי קישור טפלים. במקום דברי נימוסים פארל מספק הגיגים משעשעים.
הערב הגיע לנקודת רתיחה עם "Stop" והסתיים באווירת מסיבה עם "Jane's Says". קרוב לשעה וחצי אני והקהל מרגישים כאילו אנחנו בלולהפלוזה, ולא באירוע השקה של טייקון קורייאני. האנרגיות, הכישרון והדייקנות של "ג'יינז אדיקשן" ברגעים האלה היו הדבר הכי קרוב לאותן שנים, בהן המוזיקה הייתה הדבר האמיתי והאומה האלטרנטיבית הייתה גאה וחיונית. "ג'יינז אדיקשן" לא מתיימרת לשנות בשנית את פני הסצינה, רק לגרום לנו לברוח לזמן קצר לתוך תיאטרון הביזאר הנפלא שלה.
לפנייה לכתב/ת 
