שחקן ספסל

פרולוג: קפה ליד כיכר המדינה

נזכרתי בסרט הזה כשפגשתי במקרה, בקפה ליד כיכר המדינה בתל אביב, את מיקי הרמן. ישבתי עם חבר, במאי שעשה פעם סרט על חוף מציצים, כשהרמן - שני מטר, 110 קילו, לבוש סריג בלוי וכובע של אורנג' עם הכיתוב Play - התיישב לידנו ואמר לבמאי שהוא גר פעם בדיוק איפה שצילמו את הסרט "מציצים". "אתה לא זוכר אולי", אמר הרמן, "אבל נתתי לך אז לצלם בתוך הצריף שגרתי בו". הבמאי חשב לרגע או שניים ואז שאל, "אתה קשור איכשהו למיקי הרמן מבני הרצליה?". הבחור חשף חיוך עגום והושיט את ידו: "נעים מאוד, אני מיקי הרמן מבני הרצליה. זה בסדר שלא זיהית, השתניתי קצת מאז. הייתי בכלא, הסתבכתי קצת, אל תשאל".

החבר שלי באמת לא שאל. תוך כמה דקות הוא הלך, והשאיר אותי לשמוע את סיפוריו של כדורסלן העבר - שהתחילו בגביע המדינה בכדורסל, נמשכו בהתמכרות לסמים, חזרה בתשובה ומעבר למערה בהר מירון, והסתיימו במאסר על העלמת מס ובחיים בלי בית. "אתה שומע", הוא אמר ונתן לי מכה קטנה בכתף, מהסוג שהייתי עתיד לספוג עוד כ־492 פעם בשבועות הבאים, "מס הכנסה אומר שיש לי חוב של שני מיליון שקל. הוא לא מבין שאני כבר הייתי בכלא והשתחררתי, ושפסק הדין קבע שאין שום דו"ח כספי ושום כלום. עכשיו מה קורה, הם לא נותנים לי לפתוח עסק, לא מאפשרים לבנאדם להתפרנס, ובגלל זה אני ברחוב וצריך לבצע פשע. אתה לא מבין שהם מכריחים אותי לבצע פשע?".

צילומים: אייל טואג

רגע אחי, עצרתי אותו. בוא תסביר לאט מה קרה, על מה אתה מדבר.

"עזוב", הוא אמר וקם ללכת, "אני עסוק, לא יכול לדבר איתך. תפגוש אותי מחר, אני אסביר לך את הכל. תקבל את כל המסמכים ותבין איזו שערורייה יש כאן".

כעבור שעה, כשסיימתי לקרוא עליו קצת באינטרנט, הבנתי שהחיים של מיקי הרמן הם אולי לא הדרמה הגדולה של בוב סאטרפילד, אבל הם בטח שווים סיפור.

פרק א': יד אליהו

למחרת בבוקר אני מחכה לו שוב בכיכר המדינה, כמו שקבענו. אחרי רבע שעה אני מניח שהוא כבר לא יגיע ומתכוון לחתוך, ואז חוצה את הכיכר אופנוע שעוצר מטר וחצי ממני בחריקה. מתחת לקסדה מחייך אלי הרמן, שממש לא מבין למה זה מוזר בעיני שאין לו בית אבל יש לו אופנוע. "מה הבעיה?", הוא שואל, "אז אבא שלי הוריש לי אופנוע. מה, גם זה לא חוקי? גם על זה אתה רוצה לשים אותי בכלא?". ומה עם כסף לדלק, אני תוהה. "אני משיג", הוא אומר בקוצר רוח. "חברים נותנים לי, אנשים עוזרים. אני כמו מלך בכיכר הזאת, כולם מכירים אותי".

הוא מושיט לי את הקסדה, ואני מציע שניסע להיכל נוקיה. הרי במקום הזה היה רגע השיא של חייו הספורטיביים, שבאופן לא מפתיע נקשר גם עם הרגע שהכי זוכרים לו: המכות בגמר גביע המדינה של 1995, בינו לבין הזר של הפועל חולון מייקל קרטר. הרמן היה אז בקבוצת בני הרצליה, הגלגול הקודם של בני השרון, שבה שיחקו שמות כמו אמיר כץ ורותם ארליך תחת שרביטו של המאמן הצעיר אפי בירנבוים. 

"בחצי הגמר ניצחנו את מכבי תל אביב, וזה משחק שלא אשכח כל החיים שלי", נזכר הרמן. "ואז הגענו לגמר מול הפועל חולון. חולון היתה אז חתיכת קבוצה, לא אוסף סמרטוטים כמו היום. היו שם עדי גורדון, תומר שטיינהאוור, שלטון ג'ונס".

וקרטר, אני מוסיף.

"כן", מחייך הרמן, "קרטר המשוגע. זה היה משחק ענק, הגמר. ולקראת הסוף שלו אני עשיתי עבירה קצת חזקה על שלטון ג'ונס. הוא זרק לי את הכדור לראש, והדבר הבא שאני זוכר זה את אח שלי יורד מהיציע".

ראוי לומר כאן שהרמן הגיע תמיד בעסקת חבילה: אחיו התאום דב, שעוד נחזור אליו בהמשך. הוא שיחק לצידו עוד מימי נבחרת הנוער, וכמו שגילה מייק קרטר, על הצמד הזה היה בלתי אפשרי להשתלט. "התמונה הבאה שאני זוכר זה שדב ירד לפרקט עם בקבוק מיץ, וזרק אותו על קרטר", משחזר הרמן. "היה שם בלגן רציני, אבל אני רק התגוננתי. אף פעם לא חיפשתי מכות". את המכות הוא הצליח למצוא גם בלי לחפש, אבל השורה התחתונה היא שבסיום המשחק

 הראה לוח התוצאות ביד אליהו 77:88 לטובת ההרצליינים. ארליך וכץ קיבלו את גביע המדינה מידי הנשיא עזר ויצמן, שכמה דקות לפני כן עוד שקל לנטוש את המגרש בגלל חבורת המשוגעים שהפכו את הגמר לזירת איגרוף.

"הרגע הכי משמח בחיים שלי היה לעמוד כאן, להניף את הגביע, ולדעת שאבא שלי רואה אותי מהיציע", אומר הרמן. "הראש עוד כאב לי קצת מהכדור שזרק עלי ג'ונס, אבל הייתי מאושר. מאז אני עדיין מנסה להשיג מחדש את הגביע".

על הנייר היו למיקי הרמן כל הנתונים הדרושים כדי לצרף לתואר ההוא עוד הרבה הישגים אחרים. שחקן גבוה שיכול לשחק בכל עמדה מ־1 עד 4, מספיק חזק להיות פורוורד ומספיק מהיר להיות רכז. בשנת 88' הוא היה חלק מנבחרת הנוער של גיא גודס, קורן אמישה, אמיר כץ, ואחיו התאום דב - הקבוצה שהגיעה לגמר אליפות אירופה. כל מי שראה את הנבחרת בשעתה מיהר לקבוע שהרמן נמצא בדרך הבטוחה לקריירה מפוארת. "הבנאדם הזה היה יכול להגיע לרמות הכי גבוהות", אומר היום אמיר כץ, "ואני מתכוון לבאמת הכי גבוהות. הוא היה כישרון ענק שפשוט לא ידע לנתב אותו למקומות טובים. לצערי, לא היתה מהמורה שהוא לא נפל בה". כץ מסרב לפרט על המהמורות, אבל שחקן אחר שהעביר לא מעט שעות הרמן לאורך השנים זוכר די הרבה סיפורים כאלה, שרובם נוגעים לשיתוף הפעולה ההרסני של התאומים.

"הם היו הגנגסטרים של הנבחרת", אומר אותו שחקן. "מה הם לא עשו? השתינו מהחלון במלון ביוגוסלביה, הסתבכו בהימורים, מה שאתה לא רוצה. היה איזה אירוע באיטליה - הם עשו תנועה מגונה למאבטח בשדה תעופה, ופתאום אני קולט את המאבטח דורך את הנשק ורודף אחריהם בכל השדה. בפעם אחרת מיקי גנב את הרכב של רותם ארליך בווינגייט, ויצא לבלות בלי להגיד לאף אחד. רותם יצא החוצה, ראה שהאוטו לא שם, ובילה שעות במשטרה כדי להגיש תלונה על גנבה. כשחזר לווינגייט הוא מצא שם את מיקי עם האוטו. זה בנאדם שלא עברו עשר דקות בלי שהוא עשה משהו מטומטם אחר. כזוג, הכוח שלו ושל אח שלו היה פשוט גדול מדי".

האח דב, שלימים כבר פחות התגאה בשטויות שעשו יחד, מחזק את הטענה עם הסבר משלו. "מיקי היה כישרון ברמת אן.בי.איי", הוא קובע. "למה הוא לא הגיע לשם? כי הוא דפוק בשכל, זה למה".

שש שנים בסך הכל שיחק מיקי הרמן בליגה הראשונה. מלבד הרצליה הוא עבר גם ברמלה, הפועל גבת, ראשון לציון ואילת. בטבלת הקלעים של כל הזמנים הוא נמצא במקום ה־1,247 עם 173 נקודות, מפגר במספר תלת־ספרתי אחרי שותפיו לשעבר כץ ואמישה. לא בדיוק הקריירה שחלם עליה בגיל 18. "לא התגברתי עד היום על האכזבה ממה שלא הגעתי אליו כשחקן כדורסל", אומר הרמן בכנות נדירה מצידו. "דווקא אחרי שזכית בגביע וחווית נגיעה קטנה מההצלחה שיכולה להיות לך, דווקא זה מה שמשאיר אותך עם האכזבה הכי גדולה".

פרק ב': חוף מציצים

הנסיעה הבאה שלנו נגמרת בחוף מציצים. בדרך למקום שבו גר בסוף הניינטיז, על האופנוע, אני מנסה להבין איך נראה סדר היום שלו. מה בדיוק יוצא לו לעשות חוץ מלהסתובב בכיכר המדינה ולספר על החיים שלו לכל מי שרוצה או לא רוצה לשמוע. "מה אני עושה? אני עושה סידורים. עובר בין אנשים, עושה פגישות, חושב איך אני מקבל את מה שמגיע לי מהמדינה ובונה את החיים מחדש. מה עוד אני יכול לעשות?".

אנחנו מגיעים לחוף ונכנסים לתוך מגרש חניה. "רואה?", הוא אומר ומצביע, "כאן גרתי. זוכר את הקטע ב'מציצים', כשאורי זוהר השפריץ מים וצעק 'גוטה, גוטה'? שם היה הבית שלי. צריף קטן. מה לא היה לי כאן. תרנגולים, כלבים, מה שאתה לא רוצה. אשכרה לגור בעיר ולהרגיש בכפר".

הבית הזה, שלימים נהרס בעקבות צו של העירייה, סימל יותר מכל את תחילת ההתדרדרות שלו.

בתקופה שגר שם הוא פרש מכדורסל, התמכר לסמים, ורשת החניונים שרכש הלכה והסתבכה בחובות. "אתה חי במין ריקנות כזאת", הוא מעיד על שגרת הכלום שלו בשנים ההן. "עזבתי את הכדורסל, ונגמרה לי לא רק הפרנסה אלא גם הסיבה הזאת לקום בבוקר. ההתרגשות מלעלות לפרקט, מלנצח משחק. ואז אתה מחפש דברים אחרים להתרגש מהם, את הדבר הגדול הבא".

החיפושים אחרי הדבר הבא הובילו להר מירון, שם הסתובב הרמן בין קברי צדיקים. "גרתי במערה", הוא אומר בפשטות. "היום זה דבר לא נורמלי, אבל אני ידעתי ששם יש את התשובות. הייתי מתפלל שחרית, לומד, מבין מה זאת התעלות אלוהית. הייתי דוס לגמרי. תחשוב על מצב כזה: אתה מתעורר בבוקר אחד וקולט שיש מולך זאב. זה נשמע לך שאני מחרטט אותך אבל אני אומר לך, תחשוב מה זה שתוקף אותך זאב. זה זאב שגם את מייק קרטר לא רואה ממטר, ואני הצלחתי לברוח ממנו".

אני שואל איך הוא עשה את זה. "נו, תגיד אתה", הוא עונה בשאלה משלו. "ווינר או לא ווינר?".

לא הווינריות ולא אלוהים עזרו להרמן כשרשויות המס פתחו בחקירה נגד החניון שניהל עם שותף נוסף, וקבעו כי השניים ביצעו עבירות מס בשווי מיליוני שקלים. הרמן הודה באשמה, נשלח לשמונה חודשים בכלא מעשיהו, ובסוף שוחרר אחרי קצת פחות מחצי שנה בזכות התנהגות טובה. "אני הולך להפתיע אותך עם משהו שאתה לא מוכן אליו", מכניס אותי הרמן לדריכות כשאני שואל אותו על הזיכרונות ממעשיהו. "לשבת בכלא זה חרא דבר".

אני מנסה לדובב אותו כדי לשמוע קצת פרטים. הוא מודיע שעברו עליו דברים שהוא לא רוצה לדבר עליהם, ומיד מתחיל לדבר עליהם: "תגיד לי, עיתונאי, רדפו אחריך פעם עם שמן רותח? או עם פותחן של טונה, שאני לא מבין איך השב"ס נותן להכניס לשם דברים כאלה? תבין, אני מסתדר מעולה עם קרימינלים, אבל כשבא מישהו ורוצה להראות לך שהוא הבוס, אז הוא מסוגל גם להפוך לך על הראש סיר של מים רותחים. מספיק שאתה אומר לו להעביר ערוץ בטלוויזיה, ויש בלגן. לקח להם זמן להבין שאיתי לא מתעסקים. עכשיו, פיזית הייתי אולי הכי גדול בכלא, ולמרות שאני לא אוהב להשתמש בגודל שלי, לא ממש נשארה לי ברירה. כשבאים אליך ומאיימים עליך בחדר סגור, אתה יודע שאו שתרביץ או שתחטוף. אז אתה נותן מכה אחת מספיק חזקה כדי שלא יתעסקו איתך יותר". כאן הוא חושב לרגע ואומר, "אבל עזוב, אל תיכנס לזה. אני לא רוצה להעיר את המתים. גם לא את אלה שסתם פצועים קשה".

אני שואל מה היה הכי קשה בחודשי המאסר, ושומע בעיקר על האשמה. "אני זוכר שאבא שלי בא לבקר אותי בכלא. התביישתי בשביל שנינו שכאן אנחנו נפגשים. הוא הלך ואני אמרתי לעצמי, 'בוא'נה, יא חתיכת מטומטם, איך נתת לעצמך להגיע למצב כזה? איך הצלחת לאבד אפילו את החופש שלך?'. שומע, אני אריה. שים אריה בכלוב, מה יקרה לו? הוא ישתגע, נכון? כי לקחת לו את הטבע. זה בדיוק מה שקרה לי. בלי הטבע אני משוגע, אני אדם של מרחבים".

בינתיים, בחוף מציצים, הבעלים של החניון מסתכל על הרמן כמו כלב שפלשו לו לטריטוריה. בלי להכיר את האדם שעל האופנוע הוא מריח שמשהו לא בסדר איתו, ומודיע לו שאם הוא לא משלם על החניה שייקח את האופנוע ויעוף משם. זה מזכיר להרמן שהוא קבע עוד פגישה להיום, ואנחנו נוסעים.

פרק ג': טיילת הרברט סמואל

מנהל ה"פריים גריל" דווקא לא נראה כמו מישהו שמחכה לפגישה עם הרמן. זה לא מונע מהאחרון להודיע לו: "בוא, ניתן לך להזמין אותנו לבירה". זאת הזדמנות לראות איך אחרים מקבלים את מיקי הרמן, ובאופן לא לגמרי מפתיע, גיליתי שלא להרבה אנשים יש סבלנות עודפת כלפיו. בעיקר כשהוא מדבר ומדבר ומדבר על רשויות המס.

אחרי שאנחנו עוזבים את הפאב ומתיישבים במסעדה ליד חבר אחר, שגם הוא מקבל הזמנה להזמין אותנו, הרמן מתעקש להמשיך לדבר על העימות שלו עם מס הכנסה. "הם עכשיו במלחמה בינם לבין עצמם, שומע? הם נותנים לעצמם כדור ברגל. זה דבר ברור שאדם יוצא מבית סוהר בלי שקל לא יכול לשלם חוב, אז איך אפשר לדרוש ממני כסף?". הוא מסביר שאחרי ששוחרר מהכלא, מס הכנסה סירב לפתוח לו תיק במע"מ מבלי שיסדיר בדרך כלשהי את החוב שנותר לו. בינתיים, לטענתו, מעקלים לו כל פיסת רכוש עד פירעון החוב.

כשאחד האנשים שיושב איתנו מסביר לו שהוא חייב להגיש בקשה שיכירו בו כפושט רגל, הרמן מיד דוחה את דבריו. "אני אגיד לך משהו, ואני אגיד לך את זה רק פעם אחת", הוא מודיע. "לא יכול להיות שמס הכנסה יתעלל ככה בבנאדם ויסרב לפתוח לי עסק. יש פסק דין שביצעתי את המעצר שלי, ושקיבלתי את העונש לפי מה שקבעה המדינה. אני בן 42, בנאדם רציני, רוצה להקים משפחה, מי תתחתן איתי כשאני במצב כזה?" (בהמשך, אגב, הרמן סיפר לי שהלך למשרדי מע"מ, שם הציעו לו עזרה ופריסת תשלומים כדי לסיים עם החוב. הוא עדיין מסרב לשלם, אבל נשמע קצת יותר מרוכך ביחס לרשויות).

אני שואל אותו איזה עסק היה פותח אם מס הכנסה היה מאשר לו לעשות כרצונו. "רק שייתנו לי לפתוח מקום", הוא עונה, "ואתה תראה איך תוך שמונה חודשים אני בונה כאן את בית המקדש. ורואה את זאתי?", הוא מצביע על המלצרית, "אותה אני לוקח להיות שם הברמנית".

כשאנחנו יוצאים, הרמן סוקר את כיכר אתרים ברחוב הירקון ומעדכן שברגע שיקבל את האישור, הוא "לוקח את המקום הזה ומפריח את השממה. כפר אמנים מטורף אני אבנה כאן". ואז הוא נותן לי מכה קטנה בכתף #314 ואומר, "זאת צריכה להיות הכתבה שלך. 'הניצחון של מיקי הרמן'. תראה לי עוד בנאדם שהבטן שלו מפוצצת מכל כך הרבה חרא שאכל בחיים שלו, ועדיין מצליח לעמוד על הרגליים ולהתחיל מחדש".

אפילוג: הספורטק

הרמן הוא חסר בית מאוד לא טיפוסי. למרות שאין לו קורת גג משלו, נדירים המקרים שהוא ישן ברחוב. "יש לי חברים שעוזרים לי, והדברים שלי מפוזרים אצלם", הוא אומר בלי לפרט כשאני שואל אותו איפה למשל נמצאים הבגדים שלו ואיפה הוא אוכל את ארוחותיו. באחת הנסיעות שלנו הוא דיבר בסביבות 11 בלילה עם החבר התורן שבסלון שלו הוא ישתקע ללילה, תהליך שחוזר על עצמו כמעט מדי יום.

השורה התחתונה, אומר הרמן, היא שאין לו צורך לעבור ברחוב ולקבץ נדבות. כמו שהוא מוצא מי שישלם עליו בפאבים, ככה הוא מוצא מי שיכסה את הוצאותיו השוטפות, את הדלק לאופנוע ואת הכסף לפלאפון שהוא מחזיק. קשה לדעת אם הוא מספר רק את האמת ואת כל האמת בהקשר הזה (ולמעשה גם בהקשר לעברו, לעתידו ולכל דבר אחר), אבל דבר אחד בטוח: האיש הזה אהב ואוהב כדורסל. לכן החלטתי שהתחנה האחרונה שלנו תהיה במקום היחיד שהוא באמת מרגיש בו בבית. 

קבענו שוב בכיכר המדינה, אבל כשהגעתי לא היה שם מיקי הרמן אחד אלא שניים. לצד זה שהכרתי עמד העתק זהה כמעט לגמרי, רק קצת מלא יותר ועם בגדים יותר נקיים. כל היתר - הגובה, הקול, צורת הדיבור, המכות הקטנות והכיפיות האלה בכתף - כולן שוחזרו במדויק. זה היה כמובן האח דב. כיום הוא נשוי ואבא לארבעה, מנהל חיים נורמליים בהחלט, ורוצה לראות גם את אחיו התאום במקום דומה. לטענתו, כל שיחה שלהם נשמעת אותו דבר: הוא פוגש את מיקי ברחוב, מנסה לשכנע אותו לקחת את עצמו בידיים, ושומע ממנו הסברים על זה שהבעיה היא לא אצלו אלא במדינה.

כשאחד מהם עומד מלשמאלי והשני לימיני, אני מרגיש כמו סצנה בסרט בורקס שבה זאב רווח מצטלם פעמיים. "זה לא ייאמן איזה אח מטומטם יש לי", אומר דב. "אתה יכול להגיד לו בבקשה שיתעורר רגע, שיבין שהוא לא יכול להמשיך לדבר שטויות כל החיים שלו ולא לעשות כלום?".

מיקי עונה לו דרכי: "עזוב, אם אתה ממשיך לדבר איתו אני הולך. לא נשאר כאן להקשיב לשטויות האלה". אבל הוא לא הולך. במקום זה הוא ממשיך לדבר אלי ולהתכוון לאח שלו, שעונה לו באותה דרך. אני עומד בין ארבעה מטרים מצטברים של הרמנים שמדברים ונשמעים כמו איש אחד, ונזכר במה שאמר אחד השחקנים ששיחק איתם: לעצור אחד מהם זה קשה, ואת שניהם זה בלתי אפשרי. לוקח משהו כמו רבע שעה עד שאני מחלץ את ההרמן חסר הבית מהמקום, ומשאיר את השני בכיכר.

אנחנו נוסעים לספורטק ומדברים כדורסל. נניח יש עשר שניות לסוף המשחק, אני אומר לו, נקודה לקבוצה שלך והכדור בידיים של הקבוצה השנייה. אתה עושה פאול או לא? "אני סומך תמיד על ההגנה שלי", הוא מודיע. "אני אהיה מספיק חזק לוודא שהם ימותו לפני שיקלעו עלי סל". אני שואל אותו מה הוא עושה היום כדי להיות תלוי רק בעצמו, אבל הוא מסרב להקבלה הזאת. "עזוב, פה זה מצב אחר לגמרי. פה ליריבה אין סיכוי. זה ייגמר 20 הפרש לטובתי, לא נקודה".

אנחנו מגיעים למגרש, והחיוך חוזר לפנים של הרמן. למרות שהוא סוחב רגל ונראה כבד מאוד, את השליטה בכדור והיד הטובה משלוש עדיין יש לו. "אתה ראית פעם מישהו מסובב קסדה על האצבע?", הוא אומר ומתחיל לסובב. "אין דברים כאלה בכל העולם, אתה שומע?". שני ילדים בני 16 מתלהבים מהעניין ומציעים לו תחרות שלשות. הם לבושים בגופיות של בני הרצליה, אבל מעולם לא שמעו את השם מיקי הרמן. הוא אומר לאחד הילדים, "אם אתה מנצח, אתה מקבל את השעון שלי. אם אני מנצח, אתה חוזר הביתה בלי מכנסיים. הולך?".

הילד מסכים. הרמן שם שבע מעשר ומנצח בקלות. לוקח לילד כמה דקות לשכנע אותו לוותר לו בעניין המכנסיים. "קבל", הוא אומר לי, "עכשיו אני שם עשר שלשות רצוף. איך אני איתך?". הוא עולה וקולע תשע ברצף, ואז אומר: "אז זהו, עכשיו זאת הזריקה החשובה. הזריקה של החיים שלי. אם אני קולע את זה, אני אלוף".

הרמן מוציא אוויר, מתמקם, זורק, ורואה את הכדור פוגע פעמיים בטבעת וחומק החוצה. הוא תופס את הראש בחיוך ואומר, "זהו. הלך הגביע".