שני צדדים למטבע: גם קלישאות קולעות לפעמים

אבל עזבו, בואו לא נתעורר. הנה, עובדה: תראו מהו הנושא הבוער ביותר בארץ כרגע. מלחמה מעמדית אמיתית, על הצביון החברתי של המדינה. קרב חוצה עדות ומגזרים, הקרב של כולנו. הקרב "על הבית". אבל מי זה, בעצם, כולנו ואיפה הבית? מדוע הנהגת המאבק הזה צמחה דווקא בלב תל אביב והיא אשכנזית במהותה (לא בדקתי מוצא בפינצטה, אני מדבר על מנטליות וכדומה)? למה עוד לא ראינו הצטרפות מסיבית של תושבי שכונות מצוקה ועיירות פריפריה מוכות, שלכאורה אמורות להזדהות עם המאבק? אפילו צ'רלי ביטון, הפנתר במיל', שבכתבה בערוץ 2 הביע הזדהות ותמיכה עם אנשי האוהלים של היום, אמר שטוב שמנהיגת המאבק היא אשכנזייה. "אם היה פרענק", הוסיף ביטון, "מי היה מתייחס אליו בכלל"?

גלעד שגב ומשה פרץ בהשקת "שני צדדים למטבע" 

בואו נפסיק עם ההיתממות: גם בישראל 2011 עוד יש הפרדה ברורה בין אשכנזים למזרחים והאינדיקציה הטובה ביותר היא המוזיקה. עובדה היא שהמוזיקה הפופולרית ביותר בישראל כבר שנים עדיין מכונה מוזיקה מזרחית (סליחה, סליחה: ים תיכונית. ים תיכון זה גם אירופה. כולל אשכנזי ורדרד שנשרף בחוף מציצים). מוזיקה שהנציגים שלה עדיין יוצאים מגדרם כדי לכבוש כל מאחז אשכנזי אפשרי - מקיסריה ועד זאפה - ושהפערים בין הז'אנר המזרחי וה"רגיל" עדיין כל כך מובהקים, עד שהם מצדיקים מסחרית את הפקתו של אוסף משולש כמו "שני צדדים למטבע", שבו מזרחיסטים שרים אשכנזית, ולהיפך. שלא לדבר על פרויקטים שכבר הספקנו לשכוח, כמו הסניף של "עבודה עברית" שבו זמרי הז'אנר (בלבד) ביצעו משירי עוזי חיטמן, האשכנזי שאהב סלסולים.

לפני ההתייחסות הספציפית למיזם החדש, בואו נדבר קצת על סטריאוטיפים עדתיים בוטים, שזוכים לכיבוס נאור כשהם מופיעים בביקורות מוזיקה. למשל, כשמוזיקאי מזרחי מבצע שיר "אשכנזי", התגובה האינסטינקטיבית תהיה תמיד "וואו, איזה גרון יש להם". שזו מחמאה (מוצדקת. בז'אנר המזרחי יש מבצעים הרבה יותר טובים בהכללה) המבליעה בתוכה עלבון. זה שיגיע מיד עכשיו, במשפט העוקב: "כשהם שרים שירים ברמה, קולטים איזה זמרים הם". רוצה לומר: בוא אלינו, לארץ הלבנה, ולמד תרבות אמיתית מהי.

עוזי חיטמן בעטיפת "עבודה עברית". האשכנזי שאהב סלסולים

התגובה הבאה, שתבוא בהמשך ההאזנה, תהיה "פששש... השיר הזה פתאום כל כך מרגש". ברור, כי אם יש משהו שמזרחים יודעים לעשות, זה לרגש. וגם לעשות שמח. או להחליף פנצ'ר. אבל בעיקר לרגש. כי יש להם לב גדול. ונשמה. וחום. וכל תיאור תכונה אחר, שמרמז על כך שחכמים גדולים הם לא.

מצד שני, כשהזמר האשכנזי מבצע שיר מזרחי, התגובה תהיה בדרך כלל בסגנון עדות "איזה קטע. פתאום השיר מקבל משמעות אחרת לגמרי". שזאת הדרך המנומסת להגיד, "או, ככה זה נשמע, כשהזמר שולט בקרוא וכתוב". ולחילופין: "נכון, יש לו קול של צפרדע. אבל הוא יודע לגלות רבדים חדשים בטקסט".

ומהכלל לפרט: "שני צדדים למטבע". מעבר על רשימת השירים והמבצעים של הפרויקט המאוד מושקע הזה כבר מגלה מספר בעיות קונספטואליות. קודם כל, צד אחד למטבע (הצד המסולסל) שיגר למשימה את מיטב בניו: מאייל גולן, דרך ישי לוי ועד ליאור נרקיס. מנגד, הצד ה"אשכנזי" לצורך העניין, לא נותן אפילו פייט סביר. שלמה, שלום, ברי ואהוד נעדרים ובמקומם יש רשימה תמוהה למדי של זמרים שאמורים לייצג סוג של אלטרנטיבה למזרחיות, כמו הראל מויאל, קרן פלס, דניאל סלומון, סינרגיה ודור דניאל. בהירים יותר מחיוורון.

משתתפי האוסף אבנר גדס וקרן פלס (צילומים: אילן פורת, עומר שורץ) 

בקיצור, עם כל המטען השלילי העודף הזה ניגשתי אל השירים עצמם. ואז זה התחיל. בכל רצועה שבה מזרחיסט ביצע קלאסיקה אשכנזית, התחלתי למלמל באין אונים "איזה גרון". ובהמשך, "או, כשהוא שר משהו טוב באמת, פתאום קולטים איזה זמר הוא". אפשר להתווכח על אודות ההתנשאות שקיימת או לא מאחורי התגובות האלה אבל אי אפשר להתכחש לרגשות. כשרון שובל מבצע את "גאולה" של חמי רודנר, נזכרים פתאום שהוא גם זמר, לא רק מצחיקן בלתי מצחיק.

ולסיום, מה בדבר הזמרים האשכנזים בפרויקט? פרט לדניאל סלומון, ששר נהדר את "זה הזמן לסלוח" (כי הוא גם מבצע מצוין), אפשר לקבוע בעדינות ש... הם הצליחו לגלות רבדים חדשים בטקסט.

לכל הטורים הקודמים של "תווי שי"