עם 106 קילו תבור לא נעלבת כשקוראים לה 'דאבה'

תבור אוליביר לובשת חולצה שחורה שעל גבה מודפס הסלוגן "שחור זה מרזה". הצבע הוורוד של הכיתוב מתמזג עם הפסים הוורודים שבשערה, עם הלפטופ הוורוד שבחיקה ובעיקר עם הגישה הוורודה שאימצה כלפי עודפי שומן בכלל, ואלה שלה בפרט.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

"תראי‭,"‬ היא לוחשת לעברי מצדו השני של השולחן, "אני חותמת לך שהמלצרית תגיש לי את הקפה יחד עם מתקן של סוכרזית. היא לא תעלה בדעתה שאני אעז לשתות עם סוכר‭."‬

והיא לא טעתה. את כל מה שנהוג לומר על שמנות אוליביר ‭106 ,(27)‬ קילו וחצי, כבר שמעה - מ"חבל עלייך, דווקא יש לך פנים יפות" ועד ל"תסגרי קצת את הפה, מה יש‭"?‬ את כל כינויי החיבה (קובבה, לווייתן, ממותה, טנק) והענקדוטות (אנקדוטות על נשים גדולות) היא כינסה לספר השנון "מלאה במקומות הנכונים - מורה נבוכים באישה השמנה‭."‬

הספר עב הכרס, שהוא פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, יוצג עד ה‭29-‬ בחודש בתערוכת הבוגרים בקמפוס הר הצופים בירושלים, והיא מקווה שלאחר מכן יימצא המו"ל שיוציא אותו למדפים.

"נשים כמוני יקראו אותו ממקום של הזדהות, עם כל הציניות שבו והסרקזם שבי‭,"‬ היא אומרת, "אבל לדעתי הוא ידבר דווקא לכל האנשים שאינם שמנים ושלא יודעים את מה שאני חוויתי על בשרי בערך מיום שנולדתי. למה בערך? בגלל שנולדתי במשקל ‭,4.200‬ פחות ממה ששקלו אחותי ואחי בעת הלידה. הייתי בטוחה שאמא שלי תאהב אותי יותר מכולם, מפני שהגיחה שלי החוצה פחות הכאיבה לה. כולם היו משוכנעים שאני, התינוקת הקטנה בהשוואה אליהם, תמיד אהיה הקטנה, מה שהתברר כאקסיומה הפוכה‭."‬

רזה עד גיל 12

אוליביר נולדה ברמת-ישי לאב ימאי ולאם מורה. הוריה ציפו לבן והכינו עבורו את השם גלבוע. "כשראו שאני ממין נקבה‭,"‬ היא מגחכת, "הם עשו הסבה והחליטו שהשם תבור נשמע יותר נשי. התרגלתי אליו, אבל בכיתה ג‭,'‬ בכל פעם ששרו את 'מלכות החרמון' עם 'גלבוע נושק לתבור‭,'‬ החליטו שזה מה שאני עושה עם גלבוע מהכיתה המקבילה‭."‬

חיידק העיצוב זרם לה בדם הרבה לפני שידעה להגדירו במילים‭".‬כששיחקתי בברביות, כמו כל הבנות, יותר עניין אותי להלביש אותן, לעצב להן בגדים עם טושים ומספריים ולהושיב אותן על הקווים של הבית‭."‬

ההורים זיהו את נטיותיה היצירתיות, ובסוף היסודי רשמו אותה לחטיבת ביניים עם מגמת עיצוב גרפי בקריית-טבעון. בהמשך למדה בתיכון חיפאי עם מגמת אמנות פלסטית. "הרגשתי שיש לי יתרון על פני חבריי לשכבה ברמת-ישי, שלא ידעו מה קורה מחוץ לגבולות היישוב. זה היה הייחוד שלי, חוץ מהמשקל‭."‬

מאיזה גיל יש לך עודף משקל? 

"את שואלת מאיזה גיל אני שמנה או מאיזה גיל יש לי בעיה עם זה‭"?‬ היא מקשה ושולפת מהתיק (הוורוד, כמובן) ספר נוסף שעיצבה: דפי קרטון ורודים, שעליהם תיעדה את קורות חייה על-פי ספרות המשקל. "עד גיל 12 הייתי ילדה די רזה, וכשהתחלתי להשמין זה קרה בבום דרסטי ומהיר, ותוך שנתיים-שלוש כבר הייתי שמנה מאוד. 80 פלוס.

"לתיכון נכנסתי עם 105 קילו, שזה המון בשביל הגובה שלי, ‭1.68‬ מ‭.'‬ לשיא שלי, 153 קילו, הגעתי בגיל ‭,19‬ ואז עשיתי ניתוח לקיצור קיבה שבעקבותיו ירדתי כמה עשרות קילוגרמים, ‭,60-50‬ עד שהופיע סיבוך שבעקבותיו היה צורך לפתוח את הטבעת, וכשפתחו השמנתי ושוב סגרו. בסוף הוחלט שהגוף שלי דוחה את ההתקן, ולכן חייבים להשאיר אותו פתוח, עם כל המשמעויות הכרוכות בכך‭."‬

רצית להיות רזה?  

"מאוד. הרי רוב האנשים רזים, נכון? רציתי להיות כמו כולן. המראה הרזה נראה לי זוהר, הוא הצטייר בעיניי כמו מפתח להצלחה בכל התחומים. באמת האמנתי שאם אני ארזה, אז גם הדברים האחרים יתחילו להסתדר, אבל כנראה שכל הנימוקים האלה לא היו מספיקים.

"הם התגמדו מפני שהייתה לי בעיה שונה: החברה לא זרקה אותי מתוכה בגלל שאני שמנה, בחורים לא נרתעו ממני, בבית שלי קיבלו אותי כמו שאני, אז למה לעבוד קשה? בעקבות הניתוח ירדתי מתחת לקו ה‭100-‬ קילו, ירדתי גם שש מידות בבגדים, וזה היה ממש נעים כשאנשים שלא ראו אותי חצי שנה נעצרו מולי ולא זיהו מי אני".

אבל לרגעי האושר האלה נלוו תסכול ואכזבה. "כשאת יורדת 30 קילו ואת עדיין שמנה, פתאום את קולטת עד כמה שמנה היית קודם לכן, וזו הכרה מזעזעת. פתאום התחלתי להתבייש בעצמי ולסבול מחוסר ביטחון מוחלט. הקילוגרמים נשרו ממני בעודי יושבת מול הטלוויזיה בהתבטטות כללית, ואמרתי לעצמי שאם בדרך הזאת הם מתאדים, אז למה לשנות הרגלי אכילה ולמה להזיע על מכשירים? עדיף להתעצל‭."‬

רק כששבה מטיול גדול בהודו ובארצות הברית, והשלימה עם הידיעה שאף פעם לא תהיה גפרורית, חזרה אוליביר לעולם הדיאטה מנקודת זינוק שונה – בריאותית. "לא בא לי למות מסתימת עורקים בגיל 35 או סתם לסבול מבעיות לב‭,"‬ היא מסבירה. "אני רוצה להרות וללדת, ובמשקל כמו שלי זה קשה עד בלתי אפשרי. התחלתי לעבוד עם קואצ'רית תזונאית, שביקשה ממני לנהל יומן אכילה מפורט. נרשמתי לחדר כושר וגיליתי שאפשר לראות טלוויזיה לא רק מתוך כורסת הבטטה, אלא גם תוך כדי ריצה. הירידה איטית, קילו ועוד חצי ועוד רבע. נפרדתי ממנה בגלל שזה תענוג שעולה הרבה כסף, ואני ממשיכה לבד ולאט‭."‬

"החברה לא זרקה אותי מתוכה כי אני שמנה". אוליביר (צילום: עמית מגל)

למה את קוראת לעצמך שמנה?  

"כי זה מה שאני. שומן הוא לא איזו שומה ששוכנת במקום נסתר, שרק יודעי דבר וגוף יגלו אותה ואת השערות שיוצאות ממנה. אבל בעיניי 'שמנה' היא לא מילה רעה, אלא עובדתית. ברגע שאני מגדירה את עצמי כשמנה, זה מסלק את הפיל מהחדר, מנטרל את הדבר שכולם שמים לב אליו ולאף אחד אין אומץ להתייחס אליו באופן מילולי.

"עם השנים פיתחתי מנהג פרטי שעוזר לי להביך אנשים במקום שהם יביכו אותי. לדוגמה, נכנסתי למסעדה עם חברה רזה והמארחת אמרה: 'אין לנו שולחן לשלושה‭.'‬ כשהבנתי מה עומד מאחורי הטעות שלה שאלתי: 'סליחה, את קראת לי שמנה‭'?‬ והיא התפתלה והתבלבלה, כי בעיניה שמנה היא מילה מעליבה".

אז בעצם את מתקיפה את מי שמתקיף אותך.  

"בערך. ההתקפה היא ההגנה הכי טובה שיש, אבל זה בעיקר סוג של הומור עצמי, שבמקרה שלי ממש חיוני. לנשים שמנות לא תמיד מספיק הריפוד שנראה לעין, הן נאלצות להשתמש ביותר, וחוץ מזה, לצחוק זה בריא. יש האומרים שאנשים שמנים צוחקים יותר‭."‬

יש לך עור של פיל?  

"לא, אבל אני זו שבוחרת ממה להיעלב. לדוגמה, אני לא נעלבת מכינויים כמו 'דבה', מהמילה 'דובה' או 'פילה‭,'‬ אלה בעלי חיים חמודים שאני מחבבת. מה שמעליב הוא העובדה שאנשים מסוימים משתמשים במונחים מעולם החי וכלי הרכב כדי להעליב.

"אין לי מושג למה אנשים נוטים להאמין שהשומן סותם את האוזניים של האישה השמנה, עד כדי כך שהיא לא שומעת את הצחקוקים, ובאותה המידה אין לי מושג למה אנשים נוטים להאמין ששמנים סופגים דברים בקלות. הרי אף אחד לא יעלה בדעתו לפזר כל-כך הרבה כינויים, הערות ועצות שמתיימרות להיות בונות, כשנכנס לחדר אדם עם קרחת או עם אוזניים בולטות. אבל על שמנה יעמיסו הכל: 'אף אחד עוד לא מת מלא לאכול‭,'‬ 'חצי זה מספיק‭,'‬ 'לא צריך לגמור הכל מהצלחת‭,'‬ 'למה את צריכה גם קינוח' ועוד ועוד ועוד‭."‬

גם אני סופגת ירידות ועקיצות, בגלל שאני נמוכה.  

"אין לי ספק שכל חריגה, ואפילו סטייה קלה מהנורמה, מושכת אש, אבל גובה לא מעורר אסוציאציות שליליות, כי הוא לא נתון לשליטתך. הרי את לא יכולה לעזור לעצמך להתארך. עודף משקל, לעומת זאת, נחשב לפרמטר שלילי בעיני הסביבה, כי הוא ההוכחה לזה שאין לך כוח רצון, שאת חלשת אופי וחסרת מוטיבציה. אם את שמנה, זה סימן שאת אשמה, יכולת למנוע את זה ולא מנעת, וזה סימן שאת פחות טובה, ולכן כולם מתנדבים לעזור לך להשתפר. ואני אומרת: סליחה, מה הקשר בין צורת הגוף שלי לאופי, לשכל ולחוש ההומור שלי‭"?‬

"מזהמת את מקדש הרזון"

בפרויקט הגמר שלה, בהנחיית רותי קנטור ודוד אופנהיים, שילבה אוליביר מתכונים מפתים, שרטוטי בגדים לנשים שמנות וגם סיפורים מהחיים. למשל, בכל כניסה שלה לחנות בגדים המוכרת קופצת עליה ומכריזה "אין לנו שום דבר בשבילך‭,"‬ בשעה שהיא בסך הכל מלווה את חברתה הרזה.

"כאילו שעצם הנוכחות שלי מזהמת את מקדש היופי האופנתי והרזה שלה", היא קובלת. היא גם מתארת את הבוקר הירושלמי שבו ישבה בתחנת האוטובוס, צמודה לאוזניות, כששתי קשישות החלו למתוח ביקורת על עובי רגליה ועל ורדרדות שערה, וסיכמו "איזה מזל שהיא לא שומעת אותנו‭,"‬ עד שהיא נעמדה, הורידה את האוזניות ובישרה להן ששמעה כל מילה.

ויש גם פרק שלם המוקדש לגברים. ליתר דיוק, לגברים שאוהבים שמנות. רק אוליביר, במשקלה, לא תיחשד בהעלבה, כשהיא מעצבת כרזה שאומרת "שמנות הן כמו טוסטוס. כיף לרכב עליהן עד שהחבר'ה מגלים‭."‬ מתברר שגם כאן חבוי מיתוס.

"מה, לא ידעת שהשמנות נורא טובות במיטה‭"?‬ היא מפתיעה. "ברור שיש לזה הסבר מדעי במרכאות כפולות. בגלל שהן כלכך שמנות, ולפעמים ממש דוחות, מעט מאוד גברים נמשכים אליהן. לכן כשמישהו סוף-סוף מגלה בה עניין, השמנה מוכנה לעשות הכל, במובן של 'אחד בפה ואחד בלב' והרבה יותר מזה, העיקר שהוא יישאר. ככה נולד המונח 'שמנות נותנות‭.'‬ כשסוף-סוף מישהו נותן להן לתת, הן לוקחות את זה בשתי ידיים.

"שוק הדייטים, הסטוצים והסקס, שלא לדבר על מערכת יחסים רצינית שמובילה לחתונה, הרבה יותר קשה עבור נשים שמנות, מפני שמצפים מהן להתפשר על מה שייפול להן בידיים. לא אחת אלה גברים סוג ב‭:'‬ מסובכים רגשית, מכוערים, בעלי זין קטן או כאלה שעדיין גרים עם אמא".

אם היית יכולה להגשים משאלה אחת ויחידה, מה היית מעדיפה: לרזות או למצוא מו"ל לספר?  

"ברור שאני אלך על האופציה השנייה. אני רוצה שהספר ייצא לאור כדי שאוכל להמשיך לכתוב, לעצב, ליצור, לעשות כל מה שיעשה לי טוב וגם יהפוך את העולם ליותר נחמד. רזון כבר מזמן לא עומד במקום הראשון ברשימת החלומות שלי, ואפילו למדתי לשמוח עם העובדה שיש לי גוף שמן. בגלל שאנשים רואים בו משהו שלא שווה שום התייחסות, יוצא שהם מתייחסים לכל הדברים האחרים שיש בי מעבר לחיצוניות. וכנראה שיש‭."‬

אז למה הדפסת "שחור זה מרזה" על גב החולצה?

"כדי שמי שיושב מאחוריי יקרא ויידע שבכיסא הזה יושבת שמנה שצוחקת על כולם ומסתלבטת על העולם. זכותה".

מגדיר שמנות

כך תזהו אותן לפי מבנה גוף, על-פי הספר של אוליביר:

• שמנות בכל מקרה
  

הסוג הנפוץ ביותר והקל ביותר לזיהוי: פשוט שמנות. הן שילוב של כל סוגי השמנות או של חלק, אבל לרוב פשוט נדיבות בכל רמ"ח איבריהן, לאורך ולרוחב. שומניהן והכבדות שלהן ניכרים לעין בצורה משמעותית, ולא ניתן לבלבל אותן עם תירוץ או עם מבנה גוף אחר.

• מגודלות
  

מדובר בנשים גבוהות מאוד בדרך כלל, עם כתפיים רחבות ולרוב גם מותניים ריבועיים, ויש שיאמרו נוכחות גברית משהו. הן פשוט גדולות, ללא מפלי שומן מידלדלים. בהיעדר קטגוריה מתאימה יותר לתיאור מבנה גופן הבולט לעין, הן מוכנסות לקטגוריה כסוג של שמנות.

• יוצאות דופן ומותן
  

יש נשים שחלק מסוים בגוף שלהן לא פרופורציונלי לשאר הגוף (ישבן ענק/ ירכיים נדיבות/פניםרחבות/חזה גדול במיוחד‭,(‬ דבר העלול ליצור רושם מוטעה של עודף משקל וכבדות יתר, שמאפילים על שאר הגוף, "נכון" וחטוב ככל שיהיה.

• תפוחות
  

נמוכות מהממוצע, וכשמן כן הן. גופן עגלגל ומלא קפלים, אך שומניהן אינם נשפכים אלא עגלגלים ומוצקים כמו קפלי מטרנה של תינוק. התפוחות מצטיירות כרכות וכחביבות בדרך כלל, ועלולות לעורר חשק רב לצבוט בלחייהן, גם אם הן זרות לך לחלוטין.