האם אמונה באלוהים רציונלית? חלק ג'

עקרון הטעם המספיק

הטור האחרון הסתיים בדיון בטענה שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מניח את המבוקש. הראיתי שם שכל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש, ולכן השאלה הנותרת היא אך ורק האם אנחנו מסכימים להנחותיו. במילים אחרות, השאלה היא האם אנחנו מקבלים את עקרון הטעם המספיק, שהוא ההנחה שלכל דבר צריכה להיות עילה (סיבה, או גורם שיצר אותו), או לא.

ראינו שאתיאיסט צריך לבחור בין אימוץ רגרסיה אינסופית כטעם מספיק, לבין החזקה בעמדה שלא לכל דבר צריכה להיות סיבה, כלומר להאמין (!) בכך שיש דברים שמתרחשים או קיימים ללא סיבה.

כבר הערתי שרגרסיה אינסופית אינה טעם רציונלי. כאן אוסיף שעקרון הסיבתיות הוא אחת מאבני הבסיס למדע ולחשיבה שלנו. כל המדע מבוסס על ההנחה שאם אנו צופים במשהו כנראה יש לו סיבה, וזוהי המוטיבציה המדעית לחפש אותה. מאידך, גם בהקשר המדעי, כפי שכבר קבע יום, אין להנחה זו בסיס אמפירי. זוהי הנחת יסוד של החשיבה הרציונלית, ולכן תמוה שמי שדוגל בעמדה כזו מאשים את המאמין באלוקים בחוסר רציונליות.

הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי אינו וודאי

בעולם הלוגי מחלקים את הטיעונים לתקפים ובטלים. טיעונים תקפים הם טיעונים שמסקנתם נובעת בהכרח מן ההנחות שלהם, האחרים הם טיעונים בטלים. לכן מי שרגיל בחשיבה לוגית בוחן טיעונים במונחים של תקפות ובטלות.

רבים מעלים כנגד השיקול הפיסיקו-תיאולוגי את הטענה שהוא אינו הכרחי, כלומר שמדובר בטיעון בטל (זה טמון כבר בערעור הקנטיאני). העובדה שהעולם סביבנו הוא מורכב ונראה מתוכנן, אינה אומרת בהכרח שיש לו מתכנן ומרכיב.

ראשית, אעיר שההשגה הזו היא הפוכה לקודמתה. אם בטור הקודם עסקנו בהאשמה שהטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מניח את המבוקש, והראינו שפירוש הדבר שמדובר בטיעון לוגי תקף, כאן הטיעון מואשם בהאשמה הפוכה: שהוא אינו תקף. הבה נבחן מעט את הטענה הזו.

תקפותו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי תלויה בשאלה כיצד מציגים אותו. ניתן לעשות זאת בשני ניסוחים:

ניסוח א: העולם שסביבנו הוא מורכב, משוכלל ומתואם, ולכן כנראה יש לו יוצר/בורא. זה כמובן אינו טיעון תקף, שכן יש לו הנחה אחת (שהעולם מורכב וכו'), והמסקנה שיש לעולם הזה יוצר אינה נובעת ממנה בהכרח. זהו הניסוח שמואשם, ובצדק, באי תקפות.

ניסוח ב: העולם הוא מורכב וכו', והרי אין דבר מורכב בלי מרכיב, מכאן שיש לעולם שלנו מרכיב/בורא. זהו כמובן טיעון תקף למהדרין, והוא אשר מואשם, שלא בצדק, בהנחת המבוקש.

שני הניסוחים הללו אינם אלא שתי זוויות מבט שונות על הויכוח. בשורה התחתונה, ברור שהמסקנה אינה הכרחית, שכן הנחותיה (כלומר עקרון הטעם המספיק) אינן הכרחיות. אולי באמת לא לכל דבר יש סיבה, או טעם מספיק? מאידך, הזכרתי שזוהי הנחת יסוד של החשיבה הרציונלית. לכן הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי אמנם אינו הכרחי, אבל עדיין מי שמתנגד לו חושב באופן לא רציונלי.

מבט על וודאות: לוגיקה ומדע

חשוב להבין שחוסר וודאות לא מהווה ערעור על השיקול הפיסיקו-תיאולוגי. כל טענה, ובודאי הכללה, עובדתית, אינה וודאית. לכן כל חוק מדעי חשוף גם הוא לאותה מתקפה, שהרי גם הוא אינו וודאי. גם אמפיריציסטים מובהקים שדוגלים בוודאותן של התצפיות הישירות, יסכימו שההכללות שמבוססות עליהן אינן וודאיות. ההיסק האינדוקטיבי שלוקח אותנו מן ההנחות אל המסקנה לעולם אינו ודאי.

בטור הראשון עמדתי על כך שהאמונה באלוקים היא טענת עובדה. עמדה זו שוללת ממני את האופציה (הנוחה כל כך) לטעון לטובת האמונה מכוח רגשות, חוויות מיסטיות, או חרגונות רליגיוזיים שונים, שאמורים לתת לי וודאות 'מעל השכל'. אם כן, האמונה צריכה להיבחן בכלים בהם מטפלים בטענות עובדה. הצד השני של המטבע הוא שהאמונה גם סובלת מכל המגבלות של טענות עובדתיות, ולכן היא באמת לא וודאית.

טיעון לוגי תקף קושר מסקנה להנחות. הנביעה של המסקנה מן ההנחות היא וודאית, וזו תכונה של הלוגיקה ושל המתמטיקה. אבל בדרך כלל ההנחות כשלעצמן, ולכן גם המסקנות, אינן וודאיות. וודאות קיימת אך ורק לגבי נביעה, ולעולם לא לגבי טענה עובדתית מסויימת (לפחות כזו שאינה תוצאה של תצפית ישירה).

מי שמוכן לקבל אך ורק טענות וודאיות, יישאר ספקן גמור. הוא לא יוכל לקבל גם את חוקי המדע. אפילו מי שמתפשר ומוכן לקבל עובדות שנצפו ישירות, יצטרך לדחות על הסף את כל חוקי המדע. אם כן, מסקנתו של הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי היא באותה פוזיציה לוגית כמו כל הכללה מדעית. כפי שכבר כתב קאנט בעצמו, הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי מבוסס על עובדות תצפיתיות, וגוזר מהן מסקנה תיאורטית מופשטת, בדיוק כמו המדע. כמובן שאין בכוונתי לטעון שאמונה היא טענה מדעית, כפי שאסביר בהמשך.

אלוקים זה לא הסבר

את הטיעון הנפוץ הזה אתאר בניסוח שלקוח ממאמר של אליה לייבוביץ (ראה בנספח לספרי אלוהים משחק בקוביות):

החולשה העיקרית של רעיון המתכנן התבוני הינה בכך שאי אפשר לראות בו הסבר כלשהו לתופעה שאותה הוא מתיימר לבאר. את הטיעון המרכזי העומד בבסיסו אפשר להציג כדלקמן: אף אדם בר דעת לא יחשוב שהציורים המופלאים שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית נוצרו כתוצאה מתהליכים מקריים, ללא כוונה וללא אינטליגנציה. כיוצא בזה - לגבי מטוס האף-16. על אחת כמה וכמה שהסבר כזה מתחייב למערכות ביולוגיות בעולם, שמורכבותן גדולה לעין שיעור.

ואולם, היסק זה מבוסס על קל וחומר של שטות. הסברה שיצור תבוני תיכנן את האף-16 מהווה אמנם הסבר מניח את הדעת לקיומה של מערכת מורכבת זו, משום שאנו יודעים על קיומם של מהנדסי אווירונאוטיקה, באופן בלתי תלוי בהכרתנו את המטוס עצמו. המחשבה שיד אדם תבוני ציירה את הקפלה הסיסטינית יש בה כדי להסביר את הציורים, רק משום שיש בידינו ידיעה מוקדמת על קיומם של יצורים שיכולים לתכנן ולבצע ציורים כאלה.

לגבי עולם הטבע והיקום אין לנו כל ידיעה מוקדמת על קיומה של תבונה שמסוגלת לתכננו. הסקה מקיומו של העולם המורכב והמופלא על מציאותו של מתכנן תבוני איננה ביאור של התופעה, אלא תוצאה פסיכולוגית שלה.

בעיית ההעמדה על הלא מוכר

לכאורה טענתו צודקת. כיצד אפשר להתייחס לטיעון שמציע יצורים לא מוכרים שמחוללים את התופעות המוכרות כ"הסבר"? כשרוצים להסביר משהו לא מובן, אנחנו מנסים להעמיד אותו על דברים מוכרים. ואילו כאן אנחנו מעמידים את המוכר (העולם) על הלא מוכר (אלוקים).

ראשית, אציין שאנחנו לא מחפשים הסברים. הטענה הפיסיקו-תיאולוגית גוזרת מהעובדות את המסקנה שיש גורם תבוני ברקע. גם לו לא היה כאן הסבר למציאות, זוהי מסקנה שעולה ממנה.

אולם טעות יסודית יותר של לייבוביץ נעוצה בכך שהוא לא מבחין בין שני סוגים של הסבר. הסבר בהקשר יומיומי (ולפעמים גם בהקשר מדעי) הוא אכן העמדה על המוכר. כאשר אנחנו רוצים להבין מדוע נפל מטוס, אנחנו מחפשים תקלה כלשהי במערכות שלו. אם היה סדק בכנף, זהו הסבר לנפילה, שכן התופעה הלא מובנת (נפילת המטוס) מוסברת באמצעות תופעה מוכרת (חוקי הטבע). כך גם נראה הסבר לגאות ושפל במונחי כוח הגרביטציה.

לעומת זאת, כאשר ניוטון הסביר את הגאות והשפל לראשונה, הוא עוד לא הכיר את כוח הגרביטציה. הוא נזקק לסוג הסבר שמגלה חוק מדעי חדש, והסבר כזה מעצם הגדרתו הוא העמדת המוכר על הלא מוכר. פילוסוף המדע, קרל המפל, מתאר את הבנייה של תיאוריה מדעית בסכימה הדדוקטיבית-נומולוגית, לפיה הסבר מדעי לתופעה יכיל חוק כללי שממנו אפשר לגזור אותה בכלים דדוקטיביים. זוהי בדיוק העמדה על הלא מוכר, שהיא נשמת אפו של המדע.

כאשר אנחנו מסבירים את הפרסקו בתקרת הקפלה הסיסטינית בכך שמישהו צייר אותו, זוהי העמדה על המוכר. אנחנו יודעים שיש אנשים בעלי יכולת לצייר, ולכן אנחנו מצליחים להעמיד את התופעה שבפנינו על חוק מוכר. אולם אם לא היינו מכירים שום צייר, מה היה עלינו לעשות? האם היה עלינו להניח שהציורים הללו נוצרו מעצמם? ודאי שלא. במקרה כזה היינו מניחים שיש גורם לא מוכר לנו שצייר אותם. זהו הסבר שמעמיד את התופעה על הלא מוכר.

הסברים של העמדה על המוכר מאפיינים מצב שבו ההיסק אינו מוסיף לנו ידע חדש. במונחי פילוסופיית המדע של תומס קון, זהו מצב של 'מדע תקני', שבו שולטת הפרדיגמה הקיימת, והיא מצליחה לספק הסברים לכל התופעות הרלוונטיות. לעומת זאת, בשלב שבו הפרדיגמה הקיימת נכשלת, אנחנו מחפשים פרדיגמה חדשה (מהפיכה מדעית, במונחיו של קון). במצב כזה רק הסברים של העמדה על הלא מוכר יכולים להצליח. אנו מחפשים פרדיגמה חדשה שתסביר דברים שלגביהם הפרדיגמה הקיימת נכשלה. כך בדיוק המדע מתקדם, מהמוכר אל הלא מוכר. השאלה האם הפרדיגמה האתיאיסטית אכן נכשלת, תידון בהמשך הסדרה.

השוואה להסבר מדעי

הטיעון הפיסיקו-תיאולוגי בנוי כך:

הנחה א: העולם הוא מורכב.

הנחה ב: אף גורם מבין אלו המוכרים לי לא יכול ליצור עולם כזה.

הנחה ג: עולם מורכב לא נוצר מעצמו.

מסקנה: כנראה קיים גורם אחר, שאינו מוכר לי, שיצר אותו. הבה נכנה אותו "אלוקים".

טיעון מקביל לגבי כוח הכבידה (כאשר הוא עוד לא מוכר) בנוי כך:

הנחה א: אני רואה לנגד עיני תופעות כמו גאות ושפל, או נפילת עצמים לארץ.

הנחה ב: אף כוח או גורם מבין אלו המוכרים לי אינו יכול לחולל את התופעות הללו.

הנחה ג: לתופעות פיזיקליות חייבת להיות סיבה (הן לא קורות מעצמן).

מסקנה: כנראה יש גורם שאינו מוכר לי עדיין, שהוא המחולל את התופעות הללו. הבה נכנה אותו "גרביטציה".

בעיני לייבוביץ, הטיעון השני הוא כן הסבר והראשון לא. אולם הוא טועה. המבנה הלוגי של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי עומד באותם סטנדרטים לוגיים שבהם עומדת תיאוריה מדעית. גם הוא הולך מהמוכר (העולם) אל הלא מוכר (אלוקים). אחזור שוב למען הסר ספק, אינני טוען כאן שאמונה באלוקים היא תיאוריה מדעית.

בין רציונליות לרציונליסטיות

רבים אומרים שהם לא מוכנים לקבל הסברים מטפיזיים נוסח אמונה באלוקים, והם מעדיפים לומר שהם לא מבינים. לדעתם הסבר מטפיזי כזה הוא זריית חול בעיניים, או אמירת 'אני לא מבין' במילים אחרות. זוהי בבואה של טענת ההעמדה על הלא מוכר, ולכן אענה עליה בצורה דומה. טענתי היא שגישה כזו היא רציונליסטית אך לא רציונלית.

בישיבה בה למדתי היה בחור שחלה בצהבת. לאחר כחצי שנה של אשפוז למקוטעין, הביאו אליו 'מכשף' שהניח יונים על טבורו. הללו מתו מייד, וראה זה פלא, לאחר כמה ימים הוא חזר לישיבה בריא. כשסיפרתי זאת להוריי, הם לגלגו על המיסטיקה של בחורי ישיבה, והמליצו לי בחום לא לזנוח את הרציונליות. ואכן, עד היום המלצתם זו היא נר לרגליי, אלא שבמקרה זה הם טעו.

חשוב להבחין בין רציונליות לרציונליסטיות. אדם רציונלי אמור לקבל טענות שיש להן בסיס עובדתי סביר, גם אם הוא לא מבין אותן תיאורטית. אם אני משוכנע שאנשים הגיוניים שאינם שקרנים ראו במו עיניהם את התופעה, שומה עליי לקבל את טענתם אחר כך אחפש לה הסבר (למה היונים מתות, ואיך, אם בכלל, הן מרפאות צהבת). לעומת זאת, הרציונליסט לא מוכן לקבל עובדות שאינן מתאימות לפרדיגמה שלו. זוהי מטפיסיקה, הוא טוען, או העמדה על הלא מוכר. הוא לא מוכן לקבל הסברים מטפיזיים גם במקום שהם מתבקשים, על אף שאין לו הסבר אחר. כבר ראינו למעלה שלמען ה'רציונליות' הוא גם מוכן להאמין באירועים ויישים ללא סיבה וללא טעם מספיק.

אם ניוטון או איינשטיין היו רציונליסטים כאלה, במקום להיות רציונליים, לעולם לא היינו מגלים עולמות מדעיים חדשים. היינו דורשים תמיד הסברים של העמדה על המוכר, ומתמידים בפרדיגמה הקיימת ללא מוכנות לסטות ממנה. שמרנות וקיבעון מחשבתי כזה מיוחסים בדרך כלל לחשיבה דתית, אבל מתברר שהם מופיעים לא פחות, ואולי יותר, בשדותיו של האתיאיסט.

סיכום ביניים

עד עתה ראינו שלושה קווי דמיון בין אמונה לתיאוריה מדעית: 1. בטור הראשון ראינו ששניהם עוסקים במשפטי עובדה (שלא נצפו ישירות). 2. בטור השני והנוכחי ראינו שמסיבה זו עצמה, שניהם לא וודאיים. 3. וכעת הוספנו ששניהם בנויים על הסברים מסוג של העמדה על הלא מוכר. בטור הבא אסביר מדוע על אף הדמיון אמונה באלוהים אינה טענה מדעית. בטור שאחריו, נגיע (בעזרת ה') סוף סוף לאבולוציה.