תחרות כתבי "המהדורה": הבשורה מרוממה?
איה לב בת ה-11 נבחרה להיות הכתבת הבאה של "המהדורה", תוכנית החדשות המצוינת לצעירים של ערוץ 1. אריאנה מלמד מצרה על כך שאיש לא יודע על קיומה של פנינת האקטואליה הזו, כמו גם על שלל תוכניות הילדים האחרות של הערוץ
מירב מילר וינון מגל. נמצאו יורשים? (צילומים: באדיבות ערוץ 1)
"המהדורה" היא תוכנית טלוויזיה המיועדת ל"נוער וצעירים", עלפי הגדרתה, אבל צרכניה העיקריים הם ילדים, כולל כאלה שהחלום דבק בהם - אבל באופן שונה לחלוטין, מפני ש"המהדורה" היא תוכנית חדשות-לייט ואקטואליה-לייט שמכבדת את נושאיה ואת צופיה במידה שלא תמצאו בערוצים המסחריים לילדים - אפילו אם תחפשו בפינצטה.
חפה מצעקנות, מקצוענית ומושקעת, לא מעודדת צרחות ולא מעודדת צריכה, בלי פרסומות גלויות או סמויות ובלי מנחים שטורחים להתמצב כסמלי סקס לטף: חממה מוגנת, מטופחת ונעימה לצפייה. האם אתם באמת יכולים להצביע על עוד מקום כזה בעולם הצפיה של הילדים?
העילה המיידית לשבחים הללו היא תוכנית סיום העונה, ובה גם בחירתו של "הכתב הבא" של המהדורה: ילד או ילדה שיזכו להתנסות בעשיה עיתונאית-טלוויזיונית בעונה הבאה. אני מודה שלא אהבתי את הרעיון, כי לטעמי תחרויות בין ילדים צריכות להישאר כאלה - במגרש המשחקים שלהם, בלי מניפולציות של מבוגרים. לא אהבתי גם את השלבים השונים בתחרות, בהם היה על תומכי המתמודדים השונים להצביע עבורם. קצת יותר מדי כוכב-נולדי שכזה, קצת יותר מדי מתחנף לקהל היעד שדווקא התייחסו אליו בכבוד לאורך העונה.
בטח כיף נורא להיות עיתונאים
מצוידת בדעות הקדומות האלה, הגעתי למשדר ונשביתי בקסמם של איה לב, אור זואי סלומוני ואור ברק, הבוגר מבין השלושה, בן 12 - שהגיעו לשלב הגמר של התחרות. לכל אחד מהם הוצמד כתב מנוסה של הערוץ הראשון ויאללה, לשטח, להכין דיווח.
"המהדורה". אז זה באמת כזה כיף?
איה לב הגרילה את מחאת הדיור וראיון עם דפני ליף, אור ברק התרשם עמוקות בתצוגה של בוגרי "שנקר" בה מישהו המציא מתקן מדהים לנעילת אופניים, ואור זואי סלומוני הישירה מבט לעיניו של מנכ"ל מפעל גדול בדרום שייאלץ לפטר עובדים בגלל עליית מחירי החשמל. שלושתם היו רהוטים ונרגשים, אבל לא מפוחדים, שאלו שאלות של טעם וקבילו תשובות מכבדות ועניייניות, ויחד ישבו באולפן "המהדורה" עם ינון מגל, בוני גינזבורג ומירב מילר כשופטים. לבסוף נבחרה איה בת ה-11, אבל הילדה שצפתה איתי אמרה שלשלושתם מגיע - ובטח נורא כיף להיות עיתונאים.
כי זה מה שהמבוגרים שידרו: אריה גולן, עודד גרנות ואורי לוי, שספק אם הם מוכּרים לצופי "המהדורה", התנדבו לספר על חייהם המקצועיים ויצרו תחושה של סקרנות, עניין, התחדשות מתמדת ומחויבות טוטאלית, אבל איש לא התנדב לומר לילדים שבעולם האמיתי יש בעיתונות ימים ואפילו שנים של שחיקה, שאולי זה בכלל מקצוע הולך ונעלם בצילם של פיתוחים טכנולוגיים וחברתיים שמייתרים את תפקיד העיתונאי. בכל מקרה, ספק גדול אם הערוץ הראשון, החממה בה איה לב רוצה להמשיך לגדול, בכלל יתקיים עד שתגיע לגיל בו אפשר לשחק במגרש של הגדולים. לא נורא: היא וחבריה עתידים לגלות את זה בעצמם, ברגע שבו יהיו גדולים מכדי לצפות ב"המהדורה".
הבעיה העיקרית של התוכנית הזאת, כך גיליתי מסקר טלפוני קטן שכלל 15 ילדים בגילאי 9-11, היא שככל הנראה מדובר במשדר כה חתרני עד שהוא סודי כמעט לגמרי. רק ילד אחד ששאלתי ידע לומר מה זה ומתי ואיפה זה משודר. האחרים הודו שהם לא צופים בערוץ 1, כי "אין שם כלום".
הם טועים: אמנם אין שם ערימות ילדים שצווחים באולפנים מלאי נצנצים, אבל יש שלל גדול של סוכריות, מעלילות צ'רלי בראון ועד להרפתקאות הדרדרסים. מישהו בערוץ צריך ללמוד לשווק את זה לצופים צעירים (ולהוריהם) באופן מושכל יותר מאייטם ב"קיץ חי" של ראשית השבוע. לאיה לב ולחבריה בהחלט מגיע יותר.
