מחווה למחאת האוהלים: מתוך הסיפור "שלושתם"

לכבוד מחאת האוהלים שצוברת תאוצה מרגע לרגע, אתם מוזמנים לחזור לספרה של אסתי ג. חיים, "שלושתם". הרומן מתאר את ערן, האידיאליסט, הסוציאליסט, הקומוניסט, שנחוש לעצור את שני חברי הילדות שלו, מאיה ואסף, מלטוס בלעדיו לטיול הגדול. כמו גיבור פרודי של קומדיה רומנטית, מהסוג שנאלץ לצפות בו שוב ושוב בוידאו של מאיה, מוכרח ערן להגיע אל מטרתו לפני שיאזל הזמן.

התנפצות החלום אל מול המציאות הישראלית (עטיפת הספר)

באותו זמן, מאיה ואסף מסתבכים במצבים בלתי צפויים המעכבים את נסיעתם. מאיה, מצידה, כלל אינה בטוחה ברעיון הנסיעה הזוגית הזו. הרי גם כשהצבא של אסף, ההפגנות של ערן, או הברמנים שלה הפרידו ביניהם, הם היו תמיד - שלושתם. הסיפור, שמתרחש במהלך לילה אחד, אולי יכול היה להיות קומדיה רומנטית - לולא ההתנפצות הבלתי נמנעת של עלילתו, אל מול המציאות הישראלית.

מתוך "שלושתם"

המון כתובות. אי-אפשר היה להימלט מהן. לאן שלא הביט ראש הממשלה, צצה כתובת 'הלאה' בכתב עגול ומהיר, מרוססת באדום ובשחור. הכתובות על הקיר הדהדו, לא נתנו לו מנוח. עוד כתובת ועוד אחת ועוד 'הלאה העוני' על חומת בית ספר וקיר של בנק, קיר של בנין, ותחנת אוטובוס. בלי הפסקה. פתאום טפח ראש הממשלה על מצחו ואמר בקול רם, - ווי, איך לא חשבתי על זה? הלאה הכיבוש! הלאה העוני! קישתה, קישתה עוני! קישתה עוני, קישתה, בררר... לך מפה! והוא ביקש מהנהג שיעצור לרגע וצעק מבעד לחלון הפתוח בקול רם מאוד - 'הלאה העוני!', - קישתה!

אנשים בהו בו, אבל רה"מ ידע שתחושת השליחות מחלחלת לו בעצמות ובגרון. 'קישתה עוני' קרא שוב רה"מ ומחה כף אל כף, כדי שהעוני ייבהל. כמה עוברי אורח הצטרפו אליו. ואחר כך עוד כמה. בבת אחת ליוותה מקהלת המונים את המכונית של רה"מ וקראה לעוני להסתלק. זה יעזור מלמל רה"מ, זה יעזור, יטלטל את העוני שעד כה נתקל בהתנגדות מזערית, ישים לו גבולות, יחנך אותו, יאיים עליו אסטרטגית. כל כך פשוט. גאוני.

העוני, מין רכיכה אפורה גדולה, כמו גרב ניילון במילוי פוך סינטטי רק יותר נוזלי, חמק מן הבתים קצת מבויש, גלש במורד חדרי מדרגות חשוכים, שט על המדרכות המלוכלכות כמו מדוזה אפורה ומימית, נע בין העצים בשדרה, חצה כבישים, ובדרך נוספו עוד נחשי עוני אפורים וכהים, חסרי חוליות שנטשו את קורבנותיהם - הומלסים שקועים בשינה בפארקים, נשים חד-הוריות, כמו אמא של מאיה, שעובדות במשמרת לילה במערכות העיתונים, או בניקיון משרדים ריקים או קופאיות במרכולים הפתוחים עשרים וארבע שעות, שרגליהן צבות ועפעפיהן טרוטים.

העוני קיבל נפח. לאט, לאט אסף צורה. זלג ברחובות, תמנון ענק, שחור, שהתעצם והתעצם עד שכיסה את הכבישים בעיסה בוצית, חלקלקה. המכוניות נבלמו בו, התנגשו זו בזו, ויצרו תאונת שרשרת אינסופית. מגדל בבל ממכוניות נערם ברחובות. ומיליוני אנשים ניצבו שכם אל שכם, ממשיכים והמשיכו לגרש את העוני. טרנספרו אותו. העוני התקדם, נע חרישית מעל למכוניות המעוכות ונוסעיהן, וראש הממשלה במכונית השרד שלו, אי-שם בתוך הערימה, לחש, - קישתה עוני, קישתה!

עד לרגע האחרון היה נאמן לחובתו הקדושה למיגור העוני. כמו בסרט, צפה ערן ולא האמין. הגוש הענק כיסה את פני השמיים והירח והכוכבים ולכד את האוויר המזוהם של העיר, שדמתה לעיר של 'בטמן', כהה וסגורה.

בסוף הגיע העוני לחוף הים. החוף היה ריק מלבד כמה זוגות חבוקים וכמה חסרי בית שישנו מתחת לסככות. העוני החליק מתוכם, גלש אל החול בשקט, עוני קטן וממזרי, שלא רצה לעזוב. היה לו נוח בגוף הזה, היה לו נוח לקמט לאט את האדם שנשא אותו, בלי בושה, באדישות. חסר הבית התעורר והחל ממלמל את הסיפור שלו. האיש סיפר שהיה פעם מעמד ביניים. זעיר-בורגני גאה הוא היה, מנהל חשבונות במשרדי הקק"ל. הייתה לו אישה שעבדה כגננת בגן חובה. היו לו שני ילדים ודירה בשכונה בשולי העיר.

בלי להרגיש חדר העוני לביתו, לגופו, לחייו. בעקבות הבראת המשק, פוטר. בעקבות הפרטת החינוך אשתו חלתה והתרופות היו יקרות מדי. היא הלכה לעולמה, אבל העוני נשאר בעולמו. הילדים נשרו מבית הספר ומשרד הרווחה פינה אותם לפנימיות. הוא לא זוכר איך הגיע לחוף. בקיץ היה בסדר. הוא כמעט התיידד עם העוני שלו,

אבל אז הגיע החורף, והוא קילל, - עוף ממני עוני בנזונה! אבל העוני לא עף. כנראה שרק ראש ממשלה יכול לצוות על העוני להסתלק.

על הכביש, בשולי החוף נאספו המונים וצעקו סיסמאות. העוני הצעיר נסה לחמוק חזרה לגוף השרוע, החליק סביבו כמו אפעה, אבל המקהלה הענקית לא הניחה לו. שפוף מהלחץ הפסיכולוגי התמזג העוני הקטן עם העוני הכללי. ההוראה נשאה ברוח הקלה, קישתה עוני, עוני הסתלק! היו שם חברי בנק"י ומק"י ומר"צ וישראל ביתנו, וסתם פעילי תרבות ופעילי ועד בית וועד הורים, אפילו חתולי חצרות ניצבו שם בין המפגינים, בסולידריות כנה. העוני לא עמד בזה.

שלף קבלות, הוא עוני שומר חוק, קרא בקול אפור וצרוד. יש לו אישורים. אני אזרח מן המניין. אזרח ותיק, יש לומר. ניתן היה לראות שהוא פגוע. שנים היה בטוח שהתקבל בברכה ושהוא כאן כדי להישאר. כמובן, לא יישאר היכן שאינו רצוי. ערן הביט בעוני בעיניים. בלי לשמוט מבט נע כלוויתן אל קו המים. ליוויתן מתאבד.

הרואי. ממגר את עצמו, לא מסרב פקודה - ראש הממשלה חולץ בשלום מרכב השרד המעוך. כמה שריטות בגפיים העליונות ובברכיים. אמרו שהיה לו מזל אדיר. הוא מלמל משהו בלי הפסקה. העיתונאים שהגיעו לראיין אותו, והתלוו אליו באמבולנס שלקח אותו לבדיקות כיוונו מיקרופונים רגישים אל שפתיו ובשידור חי אפשר היה לשמוע: העוני עזב. אין עוני. עוני קישתה!

מתוך הספר "שלושתם", מאת אסתי ג. חיים. הוצאת ידיעות ספרים, 271 עמ'.