רוצים מדינת רווחה? שלמו!

במאהל בשדרות רוטשילד תלו שלט: "ואהבת לרעך כמוך". יפה ואפילו מרגש שמושגים כאלו חוזרים לשיח שלנו. אבל מה באמת כתוב שם?

בספרו הנפלא "אדם וביתו", מנה הרב סולובייצ'יק שלושה פירושים קלאסיים המופיעים במסורת היהודית לפסוק "ואהבת לרעך כמוך". 1. אל תעשה לאחרים את הרעות שאינך רוצה שיעשו לך. 2. עשה לרעך את הטובות

שאתה רוצה שיעשה הוא עבורך. 3. עשה למען רעך מה שאתה מוכן לעשות עבור עצמך.

אם נתרגם את שלושת הפירושים הללו לרמה החברתית-לאומית, נקבל שלושה מודלים שונים של מדיניות חברתית. המודל הראשון הוא המדינה הקפיטליסטית, המבוססת על שוק חופשי לא מרוסן. גם בחברה כזו צריך חוקים וסייגים: אל תעשה לאחרים מה שאינך רוצה שיעשו לך. אסור לרמות, אסור לגנוב, אסור לשקר. אל יהי הדבר קל בעיניכם: רוב החברות האנושיות רואות את הכללים הללו כמובנים מאליהם, אך בפועל הן רחוקות מהגשמתם.

המודל השני מזכיר לאדם שהיום הוא למעלה ומחר למטה. בלשון חכמינו: "גלגל חוזר בעולם". היום אתה עשיר, ומחר (אולי) עני; היום אתה צעיר, ומחר (ודאי) זקן. היום אתה עוזר, מחר נעזר. חברה שטורפת את החלשים, תטרוף מחר אותך.

המודל השלישי הוא אוטופי למדי: חברה שלמה המבוססת על סולידריות ואמפתיה. האחר הוא חלק ממני, ודי בזה כדי שאפעל עבורו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

מדינת גננת

כששאול מופז היה שר התחבורה, הוא פעל להפנות את מירב המשאבים להפרדה מפלסית בין כבישים למסילות רכבת. מופז רצה שלא תהיה שום אפשרות להתנגשות בין רכבת למכונית, גם במחיר של עלות גבוהה מאוד לקופה הציבורית.

באותה תקופה בדיוק שהיתי בארצות הברית, שם ראיתי מסילות רכבת חוצות כבישים, בלי הפרדה מפלסית, אפילו בלי מחסום. רק רמזור זעיר הִזהיר מפני הרכבת הדוהרת. מי שבוחר להתעלם מאזהרת הרמזור - זו הבעיה שלו.

את הפער בין שתי הגישות הללו ראיתי כייצוג אופייני של מדינת הרווחה מצד אחד, מול השוק החופשי מן הצד השני. כשהצעתי זאת בפני חבר אמריקני, הוא השיב לי: ישראל אינה מדינת רווחה - welfare state - אלא "מדינת גננת" - "nanny state": מדינה העוטפת את אזרחיה כאילו היו תינוקות בני יומם.

הוויכוח בין הגישות הללו מערב שאלות של יעילות כלכלית, עם שאלות של השקפת עולם ערכית. המחאה המתפרצת ברחבי הארץ דורשת מאיתנו לדון גם באלו וגם באלו. איני מתכונן להציג כאן את המודל המועדף עליי, אלא רק להציג נקודה שנראית בעיניי חיונית לצורך שמירה על דיון הגון וענייני.

מי מוכן לשלם?

הצגתי לעיל שלושה תרגומים אפשריים של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" לאמירה חברתית-ערכית. המשותף לשלושתם הוא שכולם מתחילים בחובה המוטלת עליי: מה אני צריך לתת, ולא מה אני רוצה לקבל. הפסוק אומר "ואהבת לרעך כמוך", ולא "שרעך יאהב אותך כמוהו".

אני שומע את המפגינים מציגים רשימת דרישות ארוכה מאוד: דיור בזול, מזון בזול, מעונות לילדים, חופשת לידה ארוכה, מסים נמוכים, תקציבי רווחה גבוהים, ועוד כהנה וכהנה. מבחינת התיאוריה הכלכלית, מתבקש לשאול מי ישלם על כל זה. התשובה הפופוליסטית - "הטייקונים" - אינה מספקת. גם אמירתו של עיני - "הממשלה גבתה הרבה מסים" - אינה תשובה רצינית. תקציב המדינה עדיין גירעוני; גביית המסים העודפת רק הקטינה את האוברדרפט. נאמר שהטייקונים ישלמו יותר, וגם שהתקציב יהיה קצת יותר גירעוני (את הריבית יפרעו ילדינו). עדיין נצטרך מקור מימון נוסף, והוא אחד בלבד: המסים של כולנו.

כאן אנו עוברים מהתחום הכלכלי לתחום הערכי. ומבחינה ערכית מתבקש לשאול: אתם אנשים חכמים. אתם יודעים שבמדינות רווחה יש מסים גבוהים יותר מאשר במדינות שוק חופשי. האם אתם מוכנים גם לשלם? אתם אומרים שהמסים העקיפים בישראל גבוהים מדי. אבל זה אומר שהמסים הישירים נמוכים מדי. האם אתם מוכנים באמת

לשלם יותר מס הכנסה, כדי להוריד את המע"מ? האם אתם מוכנים להכפיל את דמי הביטוח הלאומי שאנחנו משלמים, כדי לממן יותר קצבאות - לילדים, לזקנים ולנכים?

אני מחכה לראות מי יניף את השלט: "אני מוכן לשלם יותר מסים". זוהי אמירה ערכית שאפשר להתווכח על יעילותה הכלכלית, אבל היא בלי ספק ראויה לכבוד. מה שאי אפשר לומר על מי שדורש לקבל, ואינו מוכן להצהיר מה ייתן.