כך הוחמצה מהפכת לימודי הקודש בממ"ד
בוויכוח על הוספת שעות קודש לממ"ד, ניצחו המתנגדים. אל ישתוממו קברניטי החינוך הדתי, בעוד שנה או שנתיים, מדוע פונים התלמידים החרד"ליים לחינוך התורני, במקום להיות חלק מכלל ישראל. הם רצו להיות חלק, אבל לא ספרו אותם
הוויכוח על האיזון בין מקצועות הקודש למקצועות החול בחינוך הממלכתי-דתי, יצא ככל הנראה לחופש גדול. תוכנית הלימודים החדשה של מִנהל החמ"ד העזה לפגוע בסטטוס-קוו, ולהוסיף שעות לתורה, למשנה ולהלכה - על חשבון מדעים, עברית וגיאוגרפיה. הרעיון עורר התנגדות עזה, וכעת הוצע פתרון שיישב בין הצדדים: המנהלים יחליטו.
כל בית ספר יכריע בעצמו האם, כיצד ועד כמה ליישם את חלוקת השעות החדשה. אפשר לראות בכך פשרה הוגנת, אבל המילה "התקפלות" תתאים קצת יותר.
מִנהל החמ"ד התנער מאחריות
נכון, לכל מנהל ניתנה הזכות להעלות את מספר שעות הקודש בכיתות א', מ-4 ל-8 בשבוע, כמו
בתוכנית המקורית. הוא גם יכול להוציא את לימודי הגיאוגרפיה והאמנות ממערכת השעות של תלמידי כיתות ו', כפי שהומלץ לו. אבל למה שיעשה את זה? יש לו מספיק כאב ראש גם בלי פולמוס הקודש והחול. כל התלמידים המופרעים נשלחים לחדר שלו, ועכשיו גם מנהל החמ"ד זורק את הבעיות שלו אליו למשרד.
אם בפני מנהל בית ספר הממ"ד עומדות עכשיו שתי אפשרויות: להסתכסך עם ההורים, או לא להסתכסך איתם - לא צריך הרבה שעות מתמטיקה בשביל לשער מה הסיכוי הסטטיסטי שהם יבחרו באפשרות הראשונה.
והמשמעות: לפחות בזמן הקרוב לא יחול שיפור משמעותי במצב לימודי הקודש בחינוך הממלכתי-דתי. מִנהל החמ"ד, בראשות הרב אברהם ליפשיץ, הוא הגוף היחיד שיש לו כוח לעשות צעד לחיזוק לימודי הקודש על חשבון לימודי החול, אבל הוא ויתר עליה. התוצאה היא שהורים שהחינוך התורני חשוב להם, יצטרכו להמשיך לדאוג לו בעצמם, אחרי שעות הלימודים, מחוצה להם – או בחינוך המוכר שאינו רשמי. כך יישארו ילדים שהוריהם רוצים להשקיע בעיצוב עולמם היהודי והערכי, ברמה רדודה יחסית של לימוד תורה.
לא סופרים אותם
כאשר מִנהל החמ"ד נכנע לכל אלה שנבהלו מ"מגמת ההתחרד"לות", הוא הפקיר את אלה שחרדים לעתידו הרוחני של הילד שלהם. אותם הורים שמתלבטים האם להמשיך לשלוח את ילדיהם לחינוך הממ"ד, או לעזוב אותו לטובת החינוך הפרטי. עכשיו, משההחלטה על תגבור מקצועות הקודש עברה לסמכותו של כל מנהל באופן אישי – על ההשלכות הצפויות במקומות רבים כתוצאה ממהלך זה (כלומר, גניזה של שעות הקודש) - יגלו אותם הורים כי קשה להם יותר ויותר להישאר במערכת.
אל ישתוממו קברניטי החינוך הדתי בעוד שנה או שנתיים, ובל ישאלו לאן הם נעלמו - ולמה הם פונים לחינוך התורני במקום להיות חלק מכלל ישראל. הם באמת רצו להיות חלק, אבל לא סופרים אותם.
תטענו כי אלה המכונים "חרד"ליים" ממילא מקימים לעצמם מוסדות חינוך משלהם. אבל יש גם אנשים שרוצים כי בניהם ירכשו השכלה - ועם זאת יוכלו להשתלב בעולם התורה, בלי ליפול מעמיתיהם במגזר החרדי. יש אנשים שמאמינים ב"תורה ועבודה", אבל בתנאי ש"תורתך קבע ומלאכתך ארעי". או כמו שאומרים במאבק אחר שמתנהל בארץ בימים אלה - שוב מעמד הביניים נדפק.
לפנייה לכתב/ת 
