קריאת שֵׁמַע: קובי מידן מקריא פון קלייסט

1.

נו, מה יהיה עם המחאה? האם זהו המהלך הגדול, החדש? האם זאת המהפיכה? האם ריבוי היעדים מחזק או מחליש אותה? האם זאת אכן התגובה - גם אם מאוחרת - לקפיטליזם החזירי, האוליגרכי? האם העובדה שהדרישות הממוקדות הן חומריות, לא אידיאולוגיות, מדברת בזכות המאבק או בגנותו?

מאדם ישר דרך, למנהיג כנופיות (עטיפת ספרו של פון קלייסט)

2.

בתוכנית אתמול, שאלתי את הרב יובל שרלו מדוע איני רואה אותו, כמנהיג דתי בעל השקפה חברתית מוצקה, באחד מאוהלי המחאה. הוא אמר לי בעדינות אופיינית, שאין לו מילה רעה לומר על המחאה, אלא ששני כללים מנחים אותו בהקשר הזה: הראשון: אם אתה יוצא למאבק, היאבק על זכויות הזולת, לא על זכויותיך. השני: העדף מעשים על מחאה.

3.

מיכאל קולהאס היה סוחר סוסים ישר-דרך שחי סמוך לברלין באמצע המאה השש-עשרה. יום אחד, כאשר עשה את דרכו עם להקת סוסים צעירים ומפוטמים נתקל במחסום מפתיע. אציל מקומי דרש מס מעבר, ואילץ את קולהאס להשאיר את סוסיו כערבון בחברת המשרת שלו. זמן מה לאחר מכן, כששב ליטול את סוסיו גילה שהורעבו והועבדו בפרך.

במקום סוסים משובחים ניצבו בפניו שלדי סוסים חסרי ערך. גם משרתו הוכה והפך בעל מום. קולהאס דרש פיצוי. הוא נענה בבוז. כאזרח שומר חוק הגיש תביעה לרשויות המתאימות. אלא שהנתבע היה אציל מקושר, והתביעה נדחתה. מכאן, באופן סדור ושיטתי, יצא קולהאס לדרך של נקמה ודרישת צדק שבמהלכה הפך למנהיג כנופיות, לרוצח. שם זה נגמר רע.

4.

בהקדמה לתרגום הישן של הנובלה הגדולה הזאת, מצביע מקס ברוד על האמון כנושא מרכזי ביצירתו של פון קלייסט, האמון, במעגלים אישיים וחברתיים שונים, "שאסור לו להתערער" כלשונו של ברוד. במקרה הזה מדובר, כמובן, באמון בין האזרח למדינה או למשטר: האמון שקיומו הוא תנאי יסודי לקיומה של אמנה חברתית, מנוסחת או משתמעת.

5.

מעניין שברוד מדבר על אמון, לא? הוא הרי האיש שדילמת האמון שלו היא אחת הדרמות הגדולות של ספרות המאה העשרים, אולי של הספרות בכלל, דרמה שממשיכה להתנהל בעצם הימים האלה בדיון משפטי עוצר נשימה בתל אביב. הדברים ידועים, ובכל זאת: פרנץ קפקא, ידידו הקרוב של ברוד, הותיר בידיו, עם מותו, את כתביו בצירוף הוראה חד משמעית לשרוף אותם, למנוע את פרסומם.

ברוד, כידוע, העדיף לשמור אמונים לספרות ולא לסופר, וזיכה אותנו בהכרות עם אחד היוצרים הגדולים של המאה העשרים. ההמשך, בורחסי יותר מקפקאי, גלגל את כתבי היד לידי אהובתו של ברוד, ואחר כך לידי בתה. היום תובעת המדינה בעלות על כתבי היד. רבות נכתב ועוד ייכתב על המאבק הזה. אני מבקש רק להצביע על שורות הפתיחה של ברוד בהקדמה לקולהאס:

"בשעה שקלייסט שם קץ לחייו ב-21 בנובמבר שנת 1811, נמצאה ביד אשה, שעמדה בקשרים קרובים איתו...מסה משל קלייסט בשם 'תולדות נפש אחת'. המסה אבדה ואיננה, ואבידה זו היא מן הפרשות הקודרות ביותר בגורל חייו הנסערים...ייתכן שהמסה היתה עשויה להורות לנו את הדרך אל פתרון החידות בנפשו של קלייסט. מעתה נגזר על חידות אלה שיישארו סתומות לעולם". עוד מישהו מבחין כאן בנימת נזיפה בגברת שלא השכילה לשמור, ואגב כך באפולוגטיקה המרומזת של ברוד?

6.

סגנונו של קלייסט הוא בעל קסם מוזר, כמעט תנ"כי. הוא מעדיף את המעשים, נצמד לפעולות

ולא לתיאורים ארכניים, חודרניים ומפותלים של חיי הנפש. לקלייסט היתה השפעה מכרעת על ידידו של ברוד, פרנץ קפקא. היובשניות העובדתית, ההיצמדות לכרוניקה החיצונית-כביכול, מבלי להתיימר לצלול לנבכי הנפש. אלינו הגיעו ההשפעות הללו דרך חלק מהטקסטים של עגנון. אחר כך העדיפה הספרות העברית המודרנית את הנוסח של ברנר וגנסין על זה של עגנון.

הנפש הקרועה מקבלת את מרכז הבמה, הגיבור אינו גיבור פועל אלא מסורס. את ההבחנה הזאת אני מצטט ממאמר מאלף של אסף ענברי. ענברי גם קרא לחזרה לספרות המעשים העברית, והסמיך מעשה לדיבור: בשנה שעברה פרסם את "הביתה", כרוניקה נהדרת, "רזה","אובייקטיבית", "לקונית", על חייו ושקיעתו קיבוץ אחד, אפיקים.

היד הנעלמה של רוח הזמן חכמה ומרתקת לא פחות מזו של הליברליזם הכלכלי. בסמיכות זמנים מרתקת לענברי, פרסם גדי טאוב את ספרו "אלנבי". המהלך הספרותי היה דומה להפתיע: במקום שענברי "מנמק" את הלקוניות הרגשית באידאולגיית העשייה של חלוצי הקיבוץ, מנמק טאוב את בחירתו באופי המנוכר, האינסטרומנטלי, העקר - של העולם המתואר אצלו - חיי הלילה המועדוניים של תל אביב.

נדמה לי ששני הספרים המצוינים האלה התניעו איזה מהלך חדש, שעוד יוכר. נדמה לי שאין זה מקרי שבמקביל לפרסומם עבדו מודי בר און וענת זלצר על סדרת הקיבוץ שלהם, ששודרה במקביל להצלחה הפנומנאלית של "היינו העתיד" של יעל נאמן. נדמה לי שהדברים קשורים, ממש, למחאה שקמה ונהייתה, של אידיאולוגיית מעשים חדשה, שאנשים כמוני, ואולי גם כמו הרב שרלו, קצת מתקשים להבין.

נ.ב:

אז מה יהיה עם המחאה? כאשר אתם מקשיבים למי שמתנבא או מפרש - בטלוויזיה, בפוליטיקה, בשיחת חברים - נסו לחשוב האם היה חוזה את המחאה לפני חודש חודשיים.

התוכנית "אנשים בלילה", שזכתה השבוע בפרס מפקדי גלי צה"ל בקטגוריית תרבות, משודרת בגל"צ בימים א' עד ד', בשעה 23:00.