"תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי"

מתי אנו משתמשות במילה בעל? מי בעל הבית? מי בעל הכלב? מי בעל התיק? מי בעל האשה? המילה 'בעל' מקורה במילה בעלות ובעילה. המילה משקפת את התפיסה המלווה אותנו משחר ההיסטוריה של האשה כרכוש הגבר.

לפני הנישואים האשה רכוש האב ונושאת את שם משפחתו, ולאחר נישואיה היא רכוש החתן ונושאת את שם משפחתו. כולנו מכירות את המסורת הישנה, לפיה החתן מבקש את יד האשה מאביה או מבקש מהאב רשות לשאת את בתו. עד היום, בטקס החתונה האמריקאי הקתולי, בהליכה אל החופה, האב "מוסר" את בתו לחתן, בכך היא עוברת מיד ליד - "העברת בעלות" באופן סמלי. בהמשך הטקס הכומר אומר לחתן שהוא רשאי לנשק את הכלה. כלומר, גבר אחד אומר לגבר אחר שעכשיו מותר לו לנשק את האשה. היא בתפקיד האובייקט המנושק והפאסיבי. סיטואציות אלו מסמלות בעלות על האשה ועל רצונותיה.

הבעלות של הגברים על האישה באה לידי ביטוי בדרכים רבות. דוגמא בולטת לכך היא 'שטר הכתובה' של טקס החתונה היהודי-אורתודוקסי. כמקובל במשפחתי, גם אני נישאתי בטקס נישואין זה. במעמד המרגש והאישי כל כך, חויתי תחושה שהיתה זרה לי מאוד – היה עלי להיות פאסיבית. דמומה. שטר הכתובה הוא שטר קניין משפטי, שבו מחיר נקוב. חותמים עליו המוכר (האב), הקונים (החתן ואבי החתן), הרשות (הרב) ושני עדים, גברים בלבד. הכלה, כמו רכוש העובר מיד ליד, איננה חותמת על כתובתה.

לא כך כתוב בתנ"ך

בימינו, מגמה חיובית היא שזוגות רבים מבקשים לערוך טקס שוויוני ככל האפשר. שכיחה יותר ויותר הסיטואציה של זוג צעיר המוודא טרם החתונה שגם לכלה יתאפשר לטול חלקה תחת החופה. לפני כשבוע נכחתי בחתונה של זוג מהקהילה הדתית-לאומית ובמהלך החופה הכלה נטלה את המיקרופון ובירכה "שקיימנו והגיענו לזמן הזה" ובכך פסעה פסיעה מחוץ למשבצת הפאסיבית שיועדה לה מתחת לחופה.

כאשר את מכנה את האיש שלך "בעלי" זה כאילו את אומרת לו: אני העבד שלך. אני הרכוש שלך. הרי הגבר אינו מכנה את אשתו "בעלתי", אלא הוא מכנה אותה "אשתי", משמע האשה שלי.

המילה השוויונית המקבילה בעברית לאשתי היא אישי, שהיא גם המילה הרווחת והשכיחה בתנ"ך עבור האיש הנשוי לאישה. "אישי" מוזכר ב-83 מקומות במקרא. כך למשל אברהם היה אישהּ של שרה (בראשית טז 3). לעומת זאת, "בעל" במשמעות בן זוג מופיע רק 10 פעמים וכולם בהקשר של אקט הבעילה (קיום יחסים). רק מאוחר יותר, בתקופת חז"ל, הפך המונח 'בעלי' למטבע לשון שכיח.

השימוש במילה "בעלי" צורם לאוזנם וללשונם של נשים וגברים מזה דורות. עוד בתקופת קום המדינה ח"כ עדה מימון, הידועה בעשייתה החברתית למען קידום השוויון בין המינים, פנתה לראש הממשלה דוד בן גוריון בעניין. בן גוריון פנה לשר האוצר במכתב רשמי (מיום כ' אייר תשי"ג, 5.5.1953) ובו הוא ביקש להחליף בטופס ממשלתי את המילה 'בעלי' במילה 'אישי'. לדבריו "במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה שאינה הולמת את כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש". בן גוריון, חובב תנ"ך מושבע, דרש לעשות כדברי הושע הנביא וציטט: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב 18).

הטופס הרשמי שהוציא ראש הממשלה בן גוריון

הֵקְשר הפסוק בספר הושע מתייחס לדימוי השכיח שבו ה' מדומה לחתן ועם-ישראל מדומה לכלה. באותו קטע ה' מבקש שעם ישראל יהא נאמן לו ולא יעבוד את הבעל. ה' מבקש מערכת יחסים של נאמנות, אהבה, הדדיות. ואכן - מערכת יחסים זוגית אמיתית תהיה של אישה ואיש, ולא של אשה ובעל. נכון ש"בעל" בטקסט מתכוון לאל הבעל, אך אין להתעלם מהעובדה שעבור ה' נבחרה המילה "אישי" ולא "אדוני" וכך הנביא הושע משלים את הסמליות בצורה חלקה ויפה: בין איש ואישה מתקיימת הדדיות ולא יחס של אדון ואישה.

התשובה המנומקת מציעה פתרונות שונים כגון השימוש במילים "זוגי" ו"רעי" כתחליף לבעלי. עם זאת, נחו עיני דווקא על המשפט החשוב הבא: "מאחר שלשון היא קודם כל המוסכם על דובריה, הדוברים והדוברות הם שצריכים להכריע, והמובן שייוחד בפי דוברי ימינו למילה מסוימת הוא שיתקבל". שפה מעצבת מציאות ובני אדם מעצבים את השפה. מה שאנו נבחר ונאמר - הוא שיהיה וזו מהותו של השינוי החברתי.

• לילי בן עמי, מרצה בפני מתבגרות/ים ומבוגרות/ים, כותבת תוכניות לימודים, רכזת מגדר באוניברסיטה העברית ומייסדת "מתפקדות - הלובי לשוויון בין המינים". לטורים הקודמים לחצו כאן.