בחזרה לאבונלי עם "האסופית"

את אן שרלי, כמו אוהבות ספרים רבות אחרות, הכרתי בילדות המאוחרת. היא באה בדיוק בזמן עם צמותיה האדומות ועיניה הסקרניות. היא מילאה את ראשי הקטן בדמיונות אינסוף אודות החווה הירוקה, שמלות תפוחות שרוולים ויין דומדמניות. היא גרמה לי לחלום על מקומות קסומים כמו "ארץ בטלת-העצלתיים" או "אגם המים הזוהרים" של משפחת ברי.

להתבגר עם אן. עטיפת "האסופית"

יחד איתה, מרילה ומתיו קתברט הפכו להיות גם המשפחה המאמצת שלי, אבונלי הפך להיות ביתי ודיאנה - לחברתי הטובה ביותר. אן הפכה במהרה ל"נפש התאומה" שלי ומצאתי בה ובדמותה גם הרבה מדמותי (שתינו נולדנו במרס, למשל). 

התבגרתי עם אן, חוויתי עמה כל הצלחה וכל כישלון. ככל שהיא רצתה ששיערה יהיה בכל צבע אחר ורק לא ג'ינג'י, אני חלמתי כל חיי לקום בוקר אחד ולגלות שאני ג'ינג'ית כמוה, כמו גיבורת הילדות שלי. למדתי ממנה ביטויים רבים שמבטאים בדיוק את מה שאני מרגישה ובהם אני עדיין משתמשת, כגון "מצולות הייאוש".

את שלושת ספרי הסדרה הראשונים (שאר ספרי הסדרה הרבה פחות טובים) קראתי פעמים אינספור. בכל פעם שהייתי זקוקה לעידוד או לברוח אל מחוזות דמיון ירוקים יותר, פתחתי את אחד הספרים, כל אחד מהם עזר לי בתקופות אחרות בחיי, ומיד הרגשתי יותר טוב. הרגשתי שייכת, הרגשתי שהגעתי למקום מבטחים. לכן לא הייתי צריכה להתפלא שאן הגיעה שוב בדיוק בזמן, על מפתן ביתי, בתרגום חדש. לא ידעתי כמה הייתי זקוקה לה עד שצללתי שוב לתוך הספרים.

איורים מקבעי דמיון (של כריסטינה קדמון)

תרגומה המחודש של טלי נתיב עירוני, אשר תרגמה את המהדורה הקודמת של "כתר", הינו נהיר קולח ונעים, כמו תרגומה המוקדם יותר. השינויים שנערכו בו קשורים בעיקר להפיכת השפה לנגישה יותר. הצליל של השפה בתרגום החדש אכן יומיומי יותר ומתאים יותר לקורא בן זמננו, ילד או מבוגר. תחילה חששתי שתרגום זה יעלים את קסמם של התיאורים, או ינמיך את המילים הגבוהות שאן משתמשת בהן.

אך לשמחתי, נתיב עירוני הצליחה בתרגומה העדכני לשמר את "מילותיה הגדולות" של אן יחד עם תיאורי הנוף המרהיבים ללא פגע. אמנם נערכו שינויים קלים בהם מרת רייצ'ל לינד הפכה לגברת, "ארץ בטלת-עצלתיים" הפכה ל"נוה-עצלתיים" וקריאותיו של גילברט בליית לעבר אן כשהם נפגשו לראשונה "גזרים!", הפכה ל"ראש גזר".

אך אף אחד משינויים אלה לא פגם או "הנמיך" את שפת הספר. מה גם שנתיב עירוני לא נגעה באותם ביטויים חשובים, אשר כל קורא של המהדורה הקודמת של אן לא יוכל בלעדיהם, כגון "משעול האוהבים". מצד שני, נערכו שינויים שישמחו את מי שמכיר את הספר בשפת המקור בהם "נפש טובה" או נפש "קרובה" הפכו חד משמעית ל"נפש תאומה".

ג'ינג'ית ואהובה. איור של אן שרלי מתוך הספר

את התרגום החדש מלווים איוריה של כריסטינה קדמון אשר ליוו את התרגום הקודם. למרות שהאיורים נחמדים למדי הם בעיתיים לטעמי בספרי "האסופית", השמים דגש כל כך רב על דמיון והיכולת לדמיין. איורים יכולים כמובן לעורר דמיון ולא רק לקבע אותו, ואכן יש בספרים הללו איורים שאכן עושים זאת. אך יחד עם איורים אלה, שזורים דיוקני תקריב של הפנים של אן עליהם הייתי מוותרת, מה גם שאין בהם אחידות. סך הכול האיורים אינם מפריעים, אך גם לרב אינם תורמים, וזה חבל.

החברים קראו לה מוד

הסופרת הקנדית לוסי מוד מונטגומרי (1874-1942), פרסמה את ספרה הראשון אודות אן שירלי, "אן מהחווה הירוקה", בשנת 1908. ספר זה תורגם בעברית ל"האסופית" כאשר "אן מהחווה הירוקה" מצטרף ככותרת משנה. הספר השני בסדרה פורסם כשנה אחר כך ב-1909, והספר השלישי פורסם ב-1915. במהלך חייה מונטגומרי המשיכה לכתוב את קורותיה של אן שירלי כאשר האחרון שבהם, "אן מאינגלסייד", פורסם ב-1939. העולם שהשתנה בין פרקי זמן אלה בא לידי ביטוי בספרים, כמו גם חייה של מונטגומרי.

מונטגומרי, אשר נקראה "מוד" בקרב חבריה, התייתמה מאמה בגיל שנה ותשעה חודשים. אביה, מוכה צער על מות אשתו, העביר את בתו הצעירה תחת חסותם של סבה וסבתה מצד אמה. היא עבה לגור עמם בעיירה קבנדיש שבאי הנסיך אדוארד, וחוותה תחת קורתם חינוך נוקשה וילדות בודדה. החווה בעלת הגגות הירוקים בה גדלה, היוותה השראה עבור החווה הירוקה של מרילה ומתיו קתברט. את הספר כתבה כאשר שבה לחווה על מנת לטפל בסבתה. אומרים כי כתבה אותו בדמדומי היום בעודה יושבת על יד חלונה צופה בשדותיה הנרחבים של קבנדיש, הלא היא בת דמותה המציאותית של אבונלי המדומיינת.

יומניה של מונטגומרי מאפשרים לנו, קוראיה הנלהבים, להציץ לחייה ולגלות כי ניתן למצוא לא מעט דמיון בין חייה של מונטגטמרי לחייה של הגיבורה שלה. שתיהן גדלו באי הנסיך אדוארד ואהבו אותו עד בלי די, שתיהן חוו יתמות בחייהן, שתיהן היו בעלות תעודת הוראה ולמדו ספרות אנגלית, שתיהן סירבו להצעות נישואין מפתות, שתיהן התחתנו בסופו של דבר ושתיהן שאפו להתפרנס מכתיבתן.

אך נדמה שכל מה שבחייה של מונטגומרי היה עגמומי ועצוב, הפך בחייה של אן למלא חיים ונהדר. אולי דרכה חוותה מונטגומרי תיקון על חייה הקשים לצד סביה הנוקשים, ילדותה הבודדה, השנאה שלה ללמד ונישואיה הלא מוצלחים. בדבר אחד זכתה מונטגומרי שאן לא זכתה בו והוא - להיות סופרת מצליחה בחייה. ספריה של מונטגומרי על קורות אן שירלי ואבונלי זכו להצלחה מסחררת מהרגע בו יצאו לאור.

מונטגומרי נפטרה בגיל 67 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. נהוג היה לחשוב כי מותה היה תוצאה של עורק חסום. אך בשנים האחרונות, בעקבות מכתב שנמצא, עלו סברות כי מדובר מונטגומרי סבלה מדיכאון והתאבדה. סברות אלה לא הוכחו באופן חד משמעי.

אי הנסיך אדוארד הקנדי הפך, בעקבות סדרת ספרי "האסופית", לאתר ספרותי תיירותי מפורסם. כמובן שקבנדיש, העיירה עליה מבוססת אבונלי, והחווה הירוקה של סביה של מונטגומרי, הפכו אתר לעלייה לרגל לאוהביה של אן שרלי מרחבי העולם. להגיע לשם היה חלום ילדות שלי מאז הפעם הראשונה שפגשתי באן ובאבונלי שלה.

אך עם השנים, לאור ההבנה כי מדובר במסחור חסר רחמים של המקום, נעלם בי הרצון

לנסוע לשם. לכך נוסף הפחד שאם אראה את המקום ה"אמיתי", כל הקסם שאפף אותי בקריאה עליו יעלם לעד. מקומם של אן, אבונלי והחווה הירוקה הם בדמיוני וברוחי ולא בשום מקום אחר.

הקריאה שלי עכשיו ב"האסופית" היתה קריאה שונה מקריאותיי הקודמות. תשומת הלב שהקדשתי לשפה היה גדול הרבה יותר אך לא רק בזה מדובר. הפעם לבי לקח אותי לכיוון אחר מהחוכמות הג'ינג'יות של אן ויכולתה המרשימה להיכנס למצבי ביש. כיוון אחר מסיפור האהבה בינה ובין גילברט ומיכולתה המעוררת קנאה להתחבב על כל אדם.

הפעם, שמתי לב לדמותה של אן כסופרת ולעובדה כי הספרים מספרים את סיפור חניכותה של סופרת צעירה. אן חווה במהלך שלושת הספרים תהליך של התפתחות וגדילה מהבחינה הספרותית. אם בהתחלה ליבה נטה לרומנטיקה הילדותית, הדמיונית והדרמטית אותה ניסתה לחקות, אט אט פיתחה אן, טעם ספרותי איכותי ויכולת כתיבה ייחודית.

לא פעם במהלך חיי, בזמנים בהם צריך להחליט החלטות או במצבי ביש שונים שאליהם הכנסתי את עצמי, מצאתי את עצמי עוצרת ושואלת - מה אן היתה עושה במקומי עכשיו? (כן, עד כדי כך הספרים חדרו מתחת לעורי). שאלה זו, עלי להודות, לא עלתה בראשי כבר זמן רב. בשבועות האחרונים הספרים קורותיה, לא ביוזמתי, נכנסו שוב לחיי בכל העוצמה. אן, כמו שאמרתי קודם, בשל היותה "נפש תאומה" תמיד באה מתי שאני זקוקה לה. עם שיערה האדום ועיניה האפורות הגדולות מזכירה לי שאני לא לבד, וכי מחר תמיד יבוא יום חדש ונקי (כמעט) מטעויות.

"האסופית", "אן מאבונלי", "אן שרלי" - טרילוגיה מאת לוסי מוד מונטגומרי. הוצאת כתר.