מכוורת עד שממל: הגבול הדק בין רוק לצחוק

כולם מדברים על מעמד הביניים. אז בואו נדבר על עוד היבט שלו, והפעם במוזיקה הישראלית. לא, אני לא מתכוון למינון שירי המחאה, או למצבם הכלכלי של האמנים, אלא למשהו מהותי בהרבה. לאותה נטייה היסטורית של מעמד הביניים העברי להתכופף. לא ללכת עד הסוף. לחלום בקטן, לקחת קצת מכאן וקצת מכאן. ובסוף היום, להתעלף על ספה של איקאה למול המזגן. הביטוי המזוקק ביותר של ההתכופפות הזו נמצא דווקא בהתייחסות להומור במוזיקה. רמז: מצחיק זה לא.

ההומור במוזיקה הישראלית עוצב ולוטש ברוח מפא"י ההיסטורית. רוצה לומר: פשרה, פשרה ועוד פעם פשרה. מצד אחד של המשוואה, אם אתה רוצה לזכות בהצלחה מסחרית - בייחוד כלהקה - חובה עליך להפגין הומור צברי בריא. הרי לא תרצה להיתפס, רחמנא לצלן, כמישהו שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. מה אתה, ז'בוטינסקי? מהעבר השני, מומלץ גם לא לקחת את עניין ההומור הזה רחוק מדי. במקרה כזה, עוד תיתפס כקומדיאנט, שטותניק, לא משהו שמישהו יכול להרשות לעצמו, כאזרח של מדינה מוקפת אויבים, שכול, תורה, נביאים וכתובים.

להקת הנח"ל. להקה צבאית משלבת הומור ומוזיקה מוקפדת (צילום: לע"מ)

אז איך עובדת הפשרה? על פי אם הטיפוס ההיסטורית, הלוא היא הלהקה הצבאית. אורגניזם ישראלי ייחודי, המשלב הומור (עם שורשים פלמ"חניקיים, שכשלעצמם מחברים בין צחוק יידישאי ומה שנתפס אז כהתערות במרחב), לבין מוזיקה מוקפדת ומושקעת.

הלפיד הועבר ישירות מהלהקות הצבאיות וגרסאותיהן האזרחיות (התרנגולים, בצל ירוק), להרכב הרוק העברי המבדח הראשון - הלוא הוא כוורת, להקה שחיברה בין הנונסנס של דני סנדרסון למקבץ הכשרונות המוזיקליים הגדול ביותר של אותו דור. כוורת לא הייתה הופכת לקלאסיקה בלי הפאנצ'ים והפוגי בפיתה, אבל גם ללא הסולואים של קלפטר, או האלתורים של יוני רכטר. ובמילותיה שלה: לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, ככה היא באמצע.

כוורת החוזרת. ככה היא באמצע (צילום: אורן אגמון)

ולמרות שכוורת פעלה רק כשלוש שנים, ניתן להבחין בציר הולך ומתמשך שנמתח ממנה עד היום במוזיקה הישראלית, אותו ציר המחבר בין רוק לצחוק. תיסלם, למשל, כבשו אצטדיונים ושילהבו מעריצות, אבל לא יכלו בלי "דינמו מסחה". משינה, שקיבלו מהם את הלפיד, המשיכו את מסורת ההומור בקליפים מוטרפים ובטקסטים מארצות הנונסנס. הלהקה הבאה בשושלת היתה טיפקס. קובי אוז הוא אמנם מזרחי משדרות, אבל ההשפעות של כוורת ניכרו היטב במוזיקה שלו. ולא רק כי המפיק המוזיקלי הראשון של טיפקס היה אלון אולארצ'יק. באותה רוח המשיכו גם שב"ק ס, ג'ירפות ועוד ועוד.

זה עובד היטב בלהקות. הומור הוא הרי חלק בלתי נפרד ממיתוס החברמניות הישראלי. בבודדת, המצב כבר שונה. קחו לדוגמה את אותו סנדרסון, שאמנם ידע ימים יפים גם כסולן, אבל באופן כללי הלך ונתפס כסטנדאפיסט יותר ממוזיקאי רציני, למרות נגינת הגיטרה הוירטואוזית, המלודיות הכובשות וגו'. או את דורי בן זאב - מוזיקאי נהדר, שטבע מתחת לדאחקות של עצמו.

דורי בן זאב. טבע בדאחקות (צילום: ריאן) 

אבל ההבדל פה הוא לא רק בין הרכבים לבודדים, אלא בעיקר במינונים של ההומור. הקהל הישראלי, כאמור, אוהב שמצחיקים אותו, בתנאי שלא הופכים את הצחוק למקצוע. הכנסת בדיחה? יפה, בתנאי שתוכיח שאתה גם מוזיקאי "רציני". נו, רציני, אתה יודע. כמו מתי כספי, ששר "נחליאלי" במבטא מרוקאי, אבל רק אחרי שורה של אלבומי מופת. או שלום חנוך, שתפס ראש טוב על הבאר, רק אחרי שהכריז על סוף עונת התפוזים.

היו פה במרוצת השנים נסיונות להרים להקות שהציבו את ההומור בחזית. בשנות ה-80 זה אפילו זכה להצלחה מסויימת, עם הרכבים כמו פנצ'ר או מלכי הקדמים, איזוליר בנד. אבל בגדול, הם נשארו איזוטריה.

איזוליר בנד על עטיפת אלבומה "ישן וגם נחר". ניסיון להציב הומור בחזית

הבילויים הצחיקו, אבל היו להם גם "מסרים". ג'ירפות הגיעו מהנונסנס, אבל היה להם מערום של כריזמה בדמות גלעד כהנא. מצד שני, הרכב כמו אינפקציה, שמבחינה מוזיקלית היה אחד הדברים הכי מרתקים (וקומוניקטיביים) שצמחו פה בעשור האחרון, לא הצליח לפרוץ למיינסטרים בגלל הומור שנתפס כחריג מדי.

גרייניק, אלתרמן ו"לולה" עם "ימים של שקט"

לא פלא שאפילו כשבדרנים מצליחים ניסו לשיר, הם מיהרו להקטין את מינון ההומור, כדי לא להפריע את שלום הציבור. ע"ע לולה, ההרכב של גרייניק ואלתרמן, שהמיר את ה"דפוווק" ב"ימים של שקט". או שלישיית מה קשור, שהעדיפה להפגין הרמוניות קוליות, במקום בדיחות קולניות. והייתה לה השראה ברורה. שלישיית הגשש החיוור - ההרכב הקומי הגדול ביותר שלנו, שמראשיתו הקפיד גם לשיר (בכל זאת, יוצאי התרנגולים), העדיפה תמיד לזמר "לו יהי" ולהשאיר את הבדיחות למערכונים.

זה שונה מהותית ממה שקורה מעבר לאוקיינוס, שם מצחיקנים הלכו עד הסוף, גם כשנכנסו לאולפני הקלטה. ע"ע הגרסה המיתולוגית של פיטר סלרס ל-"She Loves You", דרך הקלאסיקות המוזיקליות של מונטי פיית'ון ועד לסנסציה הנוכחית של The Lonely Island - ההרכב של אנשי סטרדיי נייט לייב, שבאלבום השני שלו שיצא לפני מספר חודשים אירח בהצלחה כוכבים כמו ריהאנה, סנופ דוג, ג'סטין טימברלייק ואפילו בק.

The Lonely Island עם ג'סטין טימברלייק - Motherlover

והנה, השבוע יצא "הליום להמונים", אלבום הבכורה של שממל. הרכב בן 10 נגנים, שפועל כבר כמה שנים ולא מתבייש לשים את ההצחקה על ראש שמחתו. מדובר בהומור מסוג הגיחי - ההומור החביב ביותר על הישראלים, מאז כוורת. עם שיר אהבה של ואן גוך, השולח לאהובתו אוזן, שיר כמיהה לנסלי ברדה, שיר פרידה של קירח מהשיער שלו ושיר המבוסס על הצירוף של ציפה דריפה ימפמפוני, אני חושב שהבנתם את הכיוון עוד לפני ששמעתם ולו אקורד אחד. כל זה מגובה בעדת נשפנים, אקורדיונים וכלים מצחיקוליים כמו יוקללה.

שממל. ללא ציניות או מסרים חבויים (צילום: לירון ליבו)

באופן אישי, אני מחבב מראש להקה שמנסה להעלות חיוך מבלי להעמיס עליו משאים

מיותרים של ציניות ומסרים חבויים. וההופעה של שממל שראיתי באינדינגב האחרון היתה משב חביב ומרענן בתוך ים היומרנות שמסביב. אבל כשמתרגמים את הכל לכדי אלבום, התחושה היא של... ככה היא, באמצע.

הטקסטים חביבים, אבל לא הולכים עד הסוף. כלומר, הם לא נורא מצחיקים, או נשכניים, או שנונים. רק ליד, אם נתבטא בצדי צרפתית. המוזיקה, ברובה, נשמעת כמו משהו שאמור בעיקר לשרת את המילים, למרות הגיוון הכלי הנדיר במושגים ישראליים, וכמו במקרה של הרבה הרכבים הנשענים על ווייב של הופעה חיה - חלק ניכר מהאנרגיות הולך לאיבוד בתוך האולפן הסטרילי. חבל, כי ברור שהכישרון נמצא שם, ובשפע, אבל דווקא בצד המוזיקלי.

כדי להרים אלבום שלם המבוסס על הומור בישראל, צריך להיות מצחיק ומחודד באופן יוצא דופן. למרבה הצער, זה לא המקרה של שממל.

לכל הטורים הקודמים של "תווי שי"