"בבקשה תשגיחי על אמא": קוריאה במיטבה

המנגנון החשמלי החרישי נועל את דלתותיו של קרון רכבת תחתית בסיאול, בירת קוריאה. על הרציף ובתוך הקרון, בתחנה מרכזית הומה אדם, מתרחשת כעת טרגדיה: אשה קשישה הופרדה מבעלה. היא נעלמת. כאילו לא היתה מעולם, כאילו התאיידה לגמרי במבוך הענק של המטרופולין. יש לה ארבעה ילדים בוגרים, והם מנסים כמיטב יכולתם לחפש אותה: זהו השלד של ספר משובח ויוצא דופן, פרי עטה של קיונג סוק שין, שהיא כיום הסופרת החשובה והמצליחה ביותר בדרום קוריאה.

מחפשים את אמא. בנרות (עטיפת הספר)

אם מישהו צריך עוד הוכחה לכך שספרות טובה תמיד יודעת לחצות גבולות, 20 התרגומים ליצירה המלוטשת הזו, שראו אור השנה בתרבויות שונות בעולם - וודאי יעידו בעד עצמם.

ארבעה ילדים בוגרים השאירה אחריה האם הנעלמת, וגם אם הטרגדיה מאחדת אותם - תחילה בקדחתנות של החיפושים אחריה ואחר כך בהכרה המחלחלת אט אט כי אלה נועדו לכשלון - כל אדם אנוס לחוות את חייהם של הוריו מן הפריזמה הבלעדית שלו, ושין יוצרת כאן רומן בארבעה קולות, שאת כוחו מאפיין מונולוג פנימי בו הדוברים מתייחסים אל עצמם בגוף שני.

לאהוב את אמא

כשהבכור מטיל על האחות שכותבת לפרנסתה את מלאכת ניסוח העלון שיפזרו ברחובות, במונולוג של הכותבת זה נשמע כך: "את מסמיקה כאילו נתפסת במעשה אסור. את לא משוכנעת שהמלים שלך יועילו למצוא את אמא".

כשההיעדרות נמשכת, ברור שרק המילים יועילו - אבל רק בתוך ממלכתן הזעירה, במוח האנושי ובמקום שבהעדר מידע מדוייק יותר אנו עדיין קוראים לו "הלב" - אין מלים משומשות יותר לתיאור ספר שלעתים יוצר מחנק על סף דמעות בקורא מאשר "נוגע ללב". אבל כאן, באופן נדיר למדי - הן המלים המדויקות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

מסעו של כל אחד מן האחים בדרך לאמא שלו עובר בתחנות החיים של האשה שהיתה, כך מתברר מאוחר מדי, אניגמה גמורה לילדיה - או פשוט מובנת מאליה עד כדי כך שאיש לא טרח לשאול את עצמו מה הוא מבין ומי היא בכלל.

קוי המתאר פשוטים: משפחת איכרים עניה מן הפריפריה, אמא שניהלה את ביתה ביד רמה והצליחה בעמל רב להאכיל את כל הפיות ולדאוג לתשלום שכר לימוד, ילדים שבגרו והתנכרו, שאהבתם נפרטה לשיחות טלפון מעטות מדי, פגישות קצרות מדי, חיוכים חטופים ומכניים וחוסר רצון ויכולת להתבונן באשה הזאת, מלאת הסודות.

זו היתה אמא שלא תבעה מילדיה אפילו קיום של מנהגי המסורת הקונפוציאנית הנוקשה של קוריאה, בה תמיד ההורים מהווים את ראש הפירמידה ותמיד הם אמורים להיות נערצים ומטופלים ואהובים בלי גבול על ילדיהם.

זו היתה גם אשה ששמרה בקנאות על סודותיה, ואפילו לא סיפרה לאיש שכאבי הראש הקשים שלה הם תוצאה של שבץ, אולי כדי לא להדאיג ואולי מחמת הגאווה, אותה גאווה שבגללה האחות הכותבת לפרנסתה, נאלצה בנעוריה לכתוב מכתבים בשם האם לאח הבכור שעזב את הבית, מבלי להבין כי אמא בכלל לא יודעת לקרוא.

סוד לא גורלי

הסודות נחשפים, והם לא הרי-גורל. מה שמוביל את הכתיבה הנקייה, החפה מהתיפיפות והעדינה של שין הוא הדרמה הנפשית העצומה המתחוללת בתודעה של כל אחד מן האחים כשהם הוגים בחייהם ובחייה

של האם. מתוך הדרמה, שעיקרה צער החמצה ורגשות אשם, אהבה שאין לה מענה ובלבול גדול, עולה גם דמותה המרשימה של האם, שלעולם תישאר כך בזכרון של הקוראים: כטלאים ופיסות מסיפורים של אחרים.

נדיר מאוד למצוא על המדף שלנו תרגום של ספר קוריאני. נדיר עד כדי כך, ש"בבקשה תשגיחי על אמא" תורגם בלית ברירה מאנגלית ולא משפת המקור. בארצה, שין נחשבת לאחד המובילים של "דור 386", קבוצה גדולה ומצליחה של אינטלקטואלים קוריאנים צעירים שחוללו מהפכה דמוקרטית של ממש בארצם, וגאלו אותה מייסורי המשטר הצבאי. על הדרך גם הוכיחו כי נס של צמיחה כלכלית יכול להתקיים בצד זכויות אדם ראויות לכל.

הקבוצה קרויה כך על שם מעבד המחשב שהיה בשעתו הצעקה האחרונה במהירות ובחדשנות, ועכשיו הוא מפאר מוזיאונים לטכנולוגיה. מה שנותר ללא שינוי, בקוריאה, כמו בכל תרבות אחרת, הוא הקשר המורכב, הסבוך והלא-פתור של יחסי הורים וילדים בעידן בו ההורים נידונים להישאר מאחור - בעוד צאצאיהם מתעופפים על כנפי הקידמה.

את שלל הדילמות וההחמצות, החרטה, הזעם והרצון העצום לחבק את מי שכבר אי אפשר לחבקו, קשה מאד למצוא כיום אריה כה חכמה, מתעתעת בפשטותה, כמו בספר הזה. "הרבה לפני שהגעתי לעמוד האחרון הרגשתי צורך עז להתקשר לאמא שלי", נכתב בביקורת של הוושינגטון פוסט. גם הצורך חוצה גבולות. תתקשרו, תתקשרו.

"בבקשה תשגיחי על אמא", מאת קיונג סו שין. תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל. הוצאת ידיעות ספרים. 231 עמ'