תשעה באב - כל השנה
מאז ומתמיד ידעה היהדות להכיל דעות מנוגדות, אלא שבמדינת היהודים נראה כי תרבות המחלוקת הפכה לתת-תרבות. מי שמפזרים ססמאות על "אהבת חינם", מתייחסים לאהבה כאילו היא עולה יותר מדופלקס ברוטשילד
היום - ראש חודש אב - ניתן אות הפתיחה לנוהל תשעת הימים, עד לשיא שצפוי להגיע בתשעה באב. אישי ציבור ממחנות מנוגדים יוזמנו לפאנלים משותפים בנושא השסעים בחברה הישראלית, וקמצא ובר קמצא יגויסו בצו 8, וידלגו משיעור לשיעור כדי להזהיר אותנו מפני שנאת חינם. אנחנו נשמע, נפנים ונאמר לעצמנו שלמדנו את הלקח, ולא נאפשר עוד לכגון אלה לשוב ולהתרחש.
כמה ימים לאחר תשעה באב תדעך אש החורבן, העשן יתפוגג, הריסות המקדש יפונו מן הרחובות – ואנו נשוב לשגרה: שוב יזכה מפקד אוגדה בצה"ל להתנכלויות מתמשכות בו ובמשפחתו; המשנה לפרקליט המדינה יגורש מחתונה בבושת פנים, והקריאות להחרים כנס של "מעגלי צדק" בגלל נוכחותו של רב רפורמי באחד הפאנלים, לא ידהימו איש.
נשוב לשגרה שבה ארגוני שמאל משקיעים את זמנם ומרצם בהחרמות ובהריסת פרנסתם של מתנחלים; חרדים מוצאים סיבות המצדיקות אלימות כלפי שוטרים חדשות לבקרים; הורים בעמנואל נלחמים בחירוף נפש כדי שבתם לא תלמד באותה כיתה עם ילדה מעדות המזרח - ותושבים ברמת אביב נלחמים בחירוף נפש כדי למנוע מחרדים לגור בשכנוּת אליהם.
דתי לא חושב מחוץ למיינסטרים
מאז ומתמיד ידעה היהדות להכיל דעות מנוגדות, ולמעשה על כך בנויים חלקים ניכרים מן המורשת
היהודית, דוגמת המשנה והתלמוד. אלא שבמדינת היהודים נראה כי תרבות המחלוקת הפכה לתת-תרבות, וכל בר פלוגתא הופך מהר מאוד לברבר פלוגתא.
כל טיעון מלווה בזלזול מופגן כלפי הצד השני, והשמצות והכפשות הפכו לחלק בלתי נפרד מן השיח הציבורי. רבים מן הדיונים העניינים גולשים במהרה להתלהמות הדדית, לעתים ללא כל קשר לנושא הנדון. סביר להניח שמבט חטוף בטוקבקים ימחיש זאת בצורה הטובה ביותר.
דווקא בשיח הדתי והיהודי - זה שמתנהל בקרב חובשי ספסלי בית המדרש, שגדלו על הוויית אביי ורבא, ועל הוויכוחים בין בית הלל לבית שמאי - ניתן היה להניח שהוויכוח יישמע אחרת. אלא שבפועל נראה כי שם המציאות אף גרועה יותר. במקום להתמודד עם הקולות השונים, משתרשת תופעה של בריחה מהתמודדות, ופתרון בזק של הוצאת "האחר" מחוץ למחנה.
רב שיכתוב פסק הלכה שאינו מוצא חן בעיניי קהלים אחרים, יגלה שמשמיטים ממנו את התואר "רב". אדם דתי שמביע עמדה שאיננה מתיישרת עם המיינסטרים, מוכרז לאלתר כחילוני, שהרי לא ייתכן שאדם דתי יחשוב אחרת מהמיינסטרים. שלא לדבר על אדם חילוני, שנתפס כגוי גמור, כי מה לו וליהדות.
אוהבים - בעיקר את עצמם
אותם אלה שבתשעה באב יפזרו סיסמאות בנוסח "כל ישראל אחים", רק הולכים ומסתגרים בתוך עצמם, ונמנעים מכול מגע מיותר עם "אחיהם". אותם אלה שתולים בראש חוצות את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", חושבים בפועל שכוונת הפסוק היא שצריך לאהוב רק את מי שכמותם. אותם אלה שיצטטו את הרב קוק - "שנשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם" - מתייחסים לאהבה כאילו היא עולה יותר מדופלקס ברוטשילד. איזה חינם ואיזה נעליים.
מובן שהחברה הישראלית מורכבת ומגוונת, ובין חלקיה השונים קיימים פערים ומחלוקות. כמעט כל נושא שעולה לסדר היום שנוי במחלוקת, ומעורר מגוון דעות. אין לטשטש את ההבדלים הללו, ועל כל צד להמשיך ולהיאבק על קידום תפיסת עולמו. אך יש לעשות זאת בצורה עניינית, ותוך שמירה על כבוד מינימלי, וקיום דיון לגופו של עניין - ולא לגופו של אדם.
בתשעה באב נתפלל שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אך אם לא נשנה בצורה מהותית את תרבות המחלוקת של ימינו - גם אם הוא אכן ייבנה, נראה שלא ישרוד זמן רב.
לפנייה לכתב/ת 
