אהר'לה קמינסקי: "התחלנו במדבר, ייבשנו ביצות"

בתל-אביב של שנת 1966 הוקם ברחוב תושיה בדרום תל אביב בר בשם "ברברים". פעם בשבוע היו מתקבצים אל המקום האינטימי כמה מוזיקאים שהיו חברים טובים ומדי ראשון היו מנגנים מוזיקה שהיתה מאוד זרה בישראל, מוזיקת הג'אז. היא היתה כל כך זרה, שאותם ארבעה-חמישה מוזיקאים היו היחידים שניגנו את הסגנון בארץ הקודש. היו שם אלברט פיאמנטה הסקסופוניסט, ממלו גייטנופולוס החצוצרן (שאז ניגן בסקסופון), דני גוטפריד הפסנתרן ואהר'לה קמינסקי המתופף.

בפסטיבל "ג'אז בים האדום", שייערך בסוף החודש (21 עד ה-24 באוגוסט) ויחגוג 25 שנים להקמתו, יתאחדו כל אותם החברים, למופע שייקרא "ישראל אול סטארס" ויתקיים בפעם השנייה בתולדות הפסטיבל. יחד עם הסקסופוניסט ג'ס קורן והבסיסט סיימון סטאר הם יזכירו לקהל הישראלי את תולדות כישרון הג'אז הישראלי, כישרון שבעשר השנים האחרונות משתלט על כל העולם.

קמינסקי ב-1988. "הרבה חבר'ה נסעו לחו"ל ללמוד" (צילום: שלום בר טל) 

המנהל המוזיקלי שהיה אחראי לערבי הג'אז באותו מועדון הוותיקים היה קמינסקי בעצמו. בארבעים השנים שחלפו מאז, הוא ממשיך להיות אחת הדמויות החשובות ביותר בג'אז הישראלי. לא רק בתור מתופף, אלא גם כמורה ומחנך מוזיקלי, שהנחיל את המוזיקה היפה הזאת גם לדורות הבאים.

את המועדון ההוא קמינסקי החזיק במשך 13 שנים. אך אחרי שנסגר, הג'אז בישראל עדיין היה במצב רע. "כשהפסקתי עם זה ב-79', היו בארץ שניים וחצי פסנתרני ג'אז, שניים וחצי מתופפי ג'אז ובסיסט אחד שגר בירושלים. אפשר היה לספור את כולם בשתי ידיים. אז לא היה לי מה לעשות יותר, לא יכולתי להביא שום דבר חדש לקהל ונאלצנו לסגור.

קמינסקי כיום. "הג'אז הוא מגיפה. לטובה, כמובן" (צילומים: דנה קופל)

"אבל אז, בשנות השמונים, היו הרבה חבר'ה שהחליטו לנסוע ללמוד", הוא מספר איך המוזיקה סוף סוף עלתה על הגל הנכון בישראל, "הם חזרו לארץ, התפתחו והיום זו מגיפה. לטובה, כמובן. ברור שככל שיש יותר נגנים, יש פחות עבודה ונכון שהמדינה גדלה פי שניים מבחינת כמות האוכלוסיה. אבל כאן יש רמה אדירה וזה תענוג.

"הרבה מנגני הג'אז נשאבים למקומות אחרים, אתה רואה הרבה נגני ג'אז שמלווים זמרים או זמרות מפורסמים, כי אין מה לעשות, הם צריכים להתקיים. גם אני לא יכולתי להתקיים מג'אז. גם היום אני מנגן, אבל לא מתפרנס מזה. יש מצבים בג'אז שאני משלם למי שסוחב לי את הכלים ומרכיב אותם יותר ממה שאני אקבל באותו הערב".

תיכף נספר איך קמינסקי לא רק התפרנס ממוזיקה אחרת באותן שנים, אלא גם הפך לחלק אינטגרלי של הרוק הישראלי הנפלא בשנות השבעים. קודם נציין שהיום, בגיל 69 (ורחוק מלהיראות בגילו), הוא מוצא את מקור הכנסתו במופעי הפעלה לארגונים וחברות גדולות, תחום אליו נכנס לפני כעשר שנים והפך ללהיט גדול. בימי תרבות וכיף של חברות, הוא מגיע עם אינספור כלי הקשה והופך את החברה ללהקה. "אני נותן לאנשים חוויה בה הם הופכים לחלק מתזמורת ובדיוק תוך שעה הם מנגנים יצירה גדולה עם תשעה תפקידים שונים. לכל אחד יש סולו, אנחנו מפיקים מכל הביצוע קליפ והאנשים עוברים חוויה מלאה באדרנלין", הוא אומר.

"הג'אז נחשב נחות בעיני אנשי המוזיקה הקלאסית וההתיישבות העובדת"

השוטר אזולאי והפעמונים

קמינסקי (משמאל) ולהקת "הפלטינה". התחילה כלהקת ליווי של איינשטיין

שלום חנוך ביקש שחזור

עוד דוגמאות? בשמחה: בשיר של איינשטיין ושלום חנוך "למה לי לקחת ללב" תוכלו לשמוע מכות קטנות החוזרות על עצמן על תוף טמבורין. היום ישנם אפקטים ממוחשבים שייצרו עבור המתופף את המכות החוזרות על עצמן, אבל אז קמינסקי עשה את זה לבד במו ידיו. עוד הוא מגלה כי לפני כמה שנים, כששלום חנוך חידש את השיר, הוא הזמין את קמינסקי ליצור במדויק את אותו התפקיד הישן.

בסוף שנות השבעים גם יצר את כל תזמור הסמבה לפרויקט הקלאסי של מתי כספי, "ארץ טרופית יפה". "כל הכלים שנוגנו בשיר היו שלי", הוא צוחק. תיפוף נוסף שהביא מדרום אמריקה אפשר לשמוע בשיר "אשת האיכר" של אריק איינשטיין, שם יצר אווירת סמבה.

"אחריות לא - אבל זכות גדולה כן. כי בוא'נה, אנחנו התחלנו במדבר, כמו מייבשי הביצות. הגענו ממוזיקה מאוד לא פופולרית, אפילו שנואה. מצד המוזיקה הקלאסית, ג'אז נחשב למשהו פרימיטיבי ונחות. גם מהצד של הממסד הפועלי, ההתיישבות העובדת, מבחינתם זו היתה תרבות אמריקאית זרה וקלוקלת. זה היה לא שלנו. לא היה קל להיות בתוך הג'אז.

"גם לא היה איפה לשמוע את זה, היינו צריכים לפתוח משרד חקירות בשביל להבין איפה אפשר לשמוע את המוזיקה. היינו שומעים שלושת רבעי שעה פעם בשבוע באמצע הלילה בתחנת 'Voice Of America', או שהיינו מזמינים תקליטים מחנויות שהיו מגיעים חצי שנה או שנה אחרי שהזמנו אותם. אז כשהיום אני רואה את הג'אז בישראל, יש לי רק שמחה בלב".