מצעד הגאווה של מעמד הביניים

מאחורי הקלעים של המאבק: ההתלבטויות לגבי השילוט, ההבדלים בין מרכז לפריפריה, האם המאבק שמאלני ולמה אין דתיים במחאה. יאיר נתיב עם רשמים ממאהל המחאה החיפאי

יאיר נתיבפורסם: 02.08.11 , 10:12

כדי להבין את המחאה חשוב לבקר לא רק ברגעי השיא שלה, אלה שבהם יש קהל רב וריבוי מסרים. כדי להבין אותה באמת כדאי לבקר אותה בשלבי הארגון שלה, ולראות את מי שביום יום נחשפים קצת פחות לתקשורת.

ביקור במאהל המחאה החיפאי במהלך ההתארגנות למצעד אליו הגיעו – כזכור – 10,000 אנשים - מוצא פנים מעודדות. מי שלא ביקר עדיין או לא השתתף באחת המחאות ברחבי הארץ, חייב לעשות זאת. אם לא כדי להביע הזדהות עם מחאה חברתית שרלוונטית לכולנו, אז לפחות בשביל בריאותו הנפשית ולמען עידוד מצב רוחו מתלאות היום יום. זה המתכון הבדוק לקלף שנים של ציניות ולהתמלא תקווה. גם מי שלא תומך במאבק או בחלק ממטרותיו, גם מי שמעדיף להמשיך ולהתמרמר על "המצב" מהצד אבל באמת אכפת לו, ישמח לשמוע את הדיבורים האידאליסטיים.

חלש. ללא אופק תכנון, חיסכון או תקוות לעתיד

במאהל אנו פוגשים, במקרה, את פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה. גוטווין, למי שלא מכיר, כבר שנים מוחא נגד המדיניות הקפיטליסטית של הממשלות השונות. בימים אלה הוא מסתובב שם קורן כמו ילד, מספרים פעילים במקום. גוטווין, כבר לא ילד, מסביר מה לדעתו הוא העיקר במאבק הנוכחי: "מעמד הביניים מגבש זהות להגדיר אותו כמעמד ולא ככלליות הישראלית". לראשונה, לפי ההיסטוריון, מעמד הביניים מבין שהוא בעצם חלש. ללא אופק תכנון, ללא חיסכון וללא תקוות לעתיד.

אם המאבקים החברתיים בארץ עד כה היו בין חרדים לחילונים, ערבים ליהודים, מזרחים ואשכנזים – עכשיו הם הפכו להיות בין עשירים ועניים, בין מעמדות כלכליים. יוסי ברוך (35), אחד הפעילים במקום, מסביר שיש הבדל בין הזהות של המחאות שבמרכז לאלה שבפריפריה. למרות הקשר שיש בין המאבק בכל הארץ, הוא אומר, בתל אביב קשה להם לגבש זהות בגלל כל הכוחות שמסתובבים שם. אם זה יותר תקשורת, יותר בעלי עניין ואינטרסנטים שמפריעים – בין אם בכוונה ובין אם לא. בפריפריה יש פחות הסחות דעת.

האם זה אומר שהטענות על שמאלניות של המחאה הן רק ספין, או שנמצאות רק במרכז הארץ? במקרה – כך יצא – כל הפעילים שהיו במקום ואותם הכרתי היכרות מוקדמת מהאוניברסיטה או מעבודה עיתונאית קודמת – היו אנשי שמאל. למעט אולי אחד ששותף למאבק, שאמר: "היו מחלוקות על איזה שילוט צריך לשים. האם לצאת נגד ביבי או בעד מדינת רווחה". בסוף הלכו על המסרים של פרו מדינת רווחה, אבל – לדבריו – לא בטוח שזאת המטרה של כל הנוכחים.

ובכל זאת, מביקור במחאה החיפאית ושיטוט במחאה ברוטשילד ובצעדות שבאו עלינו לטובה – יש משהו מכעיס בספינים הממשלתיים על כך שמדובר במחאה שהיא שמאלנית בלבד. השמאל, מעצם היותו באופוזיציה, הוא בעל אינטרס פוליטי חזק יותר לשינוי. צריך להתריע על כך, צריך להזהיר ולפרסם שיש גורמי שמאל אינטרסנטיים שיכולים לפגוע במחאה – אבל באותה מידה חשוב לומר גם את הדברים הבאים: מדובר במאבק שבו הימין והשמאל המסורתיים בארץ נמצאים כתף לכתף באותו צד של המתרס.

מגבלת המונחים בארץ אולי גם עומדת בפני שינוי. אם במדינות אירופה מובן ששמאל הוא בעל תפישה כלכלית שנוטה יותר לרווחה ולמעורבות המדינה והימין נוטה יותר לעבר קפיטליזם וליברליות, כאן עדיין אין את האבחנה הזאת. מי שיצא לשטח באותו ערב של המחאה הגדולה (שבו כוכב נולד שבר שיא רייטינג בשנים האחרונות) יכול היה לראות שאין רק את הפנים המוכרות של פעילים חברתיים שמגיעים לכל מקום. הגיעו לשם הורים של מי שהיו איתי בשכבה ומעולם לא מחו, היו שם פנים מופתעות שלא ידעו איך להתנהל במחאה, היו שם ימנים, גברים, נשים. ונכון, גם שמאלנים.

לשיחה במאהל החיפאי, אחרי ארוחת השבת במסגרתה כל 'תושב' הביא אוכל מהבית לטובת הנוכחים, הצטרפו בינתיים כבר כמה אנשים. גם יהושע, גבר דתי בשנות החמישים בחייו. שאלתי אותו איך זה שאין כמעט דתיים במחאה. הוא מסביר שיש הרבה סוגי דתיים, ושהיו אפילו חרדית מחיפה שהגיעו אבל וויתרו על המשך הגעה מטעמי צניעות. בכל מקרה, הנוכחים מסכימים שלאוכלוסייה הדתית יש שר שיכון שדואג לה, ולכן היא מרגישה פחות צורך לצאת לרחובות. לזה צריך להוסיף, מיד, שהאוכלוסיה הדתית גם היא חלק ממעמד הביניים המתקשה.

מי רוצה לדבר עם סגן ראש העיר?

סגן ראש העיר החיפאי הגיע למאהל גם כן, מספרים במאהל. הוא הגיע מוקדם יותר, במהלך שאולי המחיש את הנתק שיש כיום בין ההנהגה הנוכחית למי שנהוג לכנות "העם". נכון, מדובר בסגן ראש עיריית חיפה ולא בשר בממשלה, ובכל זאת. "הוא הגיע עם משקפי שמש", ידעו לספר. "ועם עוזר שלו שצעק ברמקול 'סגן ראש העיר כאן, מי רוצה לדבר עם סגן ראש העיר?''". לדבריהם, לא נרשמה היענות גבוהה והיה גם מי שצעק בתגובה 'אולג המאבטח כאן, לכל מי שרוצה שיחה'". העירייה, לטענתם, לא מסייעת בחשמל ומים לשטח כדי לא ליצור תקדים.

ומה הלאה, שאלנו. הרי המחאה לא תימשך שנתיים בקצב הזה למרות ההישגים היפים והתמיכה שצברה עד כה. על זה כולם מסכימים. יהושע פאסימי וחושש שאי הצלחה תגרור דיקטטורה. גוטווין

מסכים שחסר גלגל שיניים פוליטי, ואומר שככל הנראה תצמח כאן הנהגה חדשה עם אתוס חדש. "היציאה מהארון הבורגני", הוא קורא לכך.

מצעדי הגאווה של מצעד הביניים צועדים בכל הארץ, ונראה שהציבור כאן אולי התבגר יותר בשבועות האחרונים. הוא כבר לא קונה כל ספין, ומבין שיש צורך במעורבות כדי לשנות. אין עדיין מסרים מחודדים, ואין אחידות במטרות, אבל יש כוח שעולה וגדל בשטח שרוצה להחזיר את המדינה לתושביה – וזה, גם אם בסוף זה ייגמר רק בזה, חתיכת הישג. כבר יש הישגים, ויהיו נוספים, אבל רוח האופטימיות ששוטפת אנשים – גם לבדה – היא הישג אדיר.