ההסבר הפסיכולוגי: למה נוצרה המחאה נגד הממשלה?

בעקבות מחאת הקוטג' וממנה למחאות הדיור ויוקר המחייה ההמוניות, מתעוררות תהיות לגבי מהות המחאות והמניעים המסתתרים מאחוריהן. יש הטוענים שביסוד המחאות קיימת מוטיבציה פוליטית, ואחרים מדברים על מצוקה אמיתית ועל מחאות אותנטיות של ציבור מנוצל וסובל. כפסיכולוג אני אמור להניח שכמו תופעות חברתיות מורכבות אחרות, גם למחאות ולהפגנות יש יותר מגורם אחד.

• מחאת האוהלים: סיקור מיוחד ב-ynet
  

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מחאות המונים מתרקמות משלל סיבות אישיות המנוקזות לפעילות מחאה כלפי מי שנחשד כאשם במצב. בדרך כלל יש מי שמכוון או יוזם פעילויות אלה - אדם בודד, קבוצה או ארגון. המידה שבה ההמונים מחליטים להצטרף תלויה ביכולת של היזמים לידע את הרבים ולהתכוונן (והיום גם להתקוונן) למניעים של המצטרפים הפוטנציאליים.

הרשתות החברתיות והצטרפותם של כלי התקשורת מלבים את המחאה וסוחפים עוד ועוד משתתפים. מי שירצה ללמוד על התהליך יוכל לקרוא בספרו של מלקולם גלדוול, "נקודת המפנה", המנתח את דרכי התפוצה של תופעות חברתיות במודלים הלקוחים מתחום חקר התפשטות מגפות, לא עלינו.

אחת הסיבות המשמעותיות למחאת ההמונים ולנרגנותם, לדעתי, היא שמעבר לגורמים השונים קיימת בבסיס המחאה תחושה עזה של האזרח הקטן שלאיש בשלטון ובדרג מקבלי ההחלטות לא אכפת ממנו. ובלשון בוטה יותר: "לא שמים עליו", "לא רואים אותו ממטר" ו"מורחים אותו".

כאילו נשכחה מטרת הדמוקרטיה, "שלטון העם למען העם". מישהו בכלל מקשיב שם? שואל את עצמו האזרח. תרחישים היסטוריים רבים עוסקים בתהליך שבו הסתאבות השלטון מאופיינת בירידה של איכות הקשב שלו ובנכונותו לראות את נקודת המבט של הנתינים.

אפילו בימינו, כשלכאורה השלטון מתעניין מאוד בדעות אזרחיו ועורך סקרי דעת קהל חדשים לבקרים, נראה שלא תמיד נשאלות השאלות המתאימות, שאין לציבור תחושה שמישהו באמת מתעניין בו, ושלמעשה אין כוונה אמיתית ללמוד על צרכיו האמיתיים ולהיענות להם.

נכונות רגשית להבין אותנו

קרל רוג'רס, אחד מאבות הפסיכותרפיה, דיבר על חשיבות האמפתיה, אותה נכונות רגשית של המטפל להבין את נקודת המבט של המטופל. אמפתיה היא מרכיב חיוני ביחסים בין אישיים גם מחוץ למסגרת של חדר הטיפול הנפשי, היא הדבק שמחבר בין אנשים שרוצים לחיות ביחד. אמפתיה מתהווה בתהליך התפתחותי כאשר בני האדם יוצאים בהדרגה (וכנראה לא כולם מצליחים בכך) מהשלב האגוצנטרי הילדותי. אגוצנטרי הוא כאשר אני במרכז וכל מה שאני רואה מזווית הראייה שלי הוא ה"אמת". נקודת המבט של זולתי לא קיימת או לא מעניינת.

אין די באמפתיה כרגש פנימי. על הזולת לחוש שיש כלפיו אמפתיה, שבאמת רוצים ומסוגלים להבין את תחושותיו וצרכיו. כולנו, מילדות עד זקנה, רוצים ש"יבינו אותנו", שיתייחסו לנקודת המבט שלנו. הרי רק בתנאים של הבנה כזאת תיתכן תקשורת ויישמר הדבק החברתי. ברגע שאנשים מרגישים שלא מקשיבים להם, שלא מבינים אותם או שלא מתייחסים אליהם נולדת מועקה רגשית הנוספת למצוקות הקיום היומיומי. בנסיבות כאלה מתערערים החישוקים המלכדים חברה או ארגון.

נראה שזוגיות ומשפחה מהווים מודל משמעותי ליחסי שלטון אזרחיים, ומילת המפתח היא תחזוקה - כדי שזוגיות ומשפחה ישרדו, יש לטפח אותן ולתחזקן באופן שוטף, ולכך דרושה תקשורת פתוחה המבוססת על הקשבה ואמפתיה. אמון וביטחון באכפתיות ההדדית הן אבני היסוד לקשר מתמשך, כיוון שתחזוקה אין פירושה מחוות חלולות נעדרות כנות.

לתחזק את הקשר בכנות

שלטון, כמו בן זוג, צריך להיות קשוב, לשדר אכפתיות ולתחזק את הקשר בכנות. גם במצבים קשים אפשר לתקשר עם האזרחים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם, אך רק אזרחים שמקשיבים להם ושמתייחסים אליהם באכפתיות אמיתית מאמינים להנהגתם.

כבר כמה ימים נשמעת ביקורת על מחאת ההמונים, ונאמר שהיא אינה ממוקדת וקונקרטית. אולי הדבר נובע מכך שבאמת לא מבינים על מה הזעקה. נראה שעניין זה גם מסביר את רצון המוחים לנהל משא ומתן "לעין המצלמות". מטרת ה"שקיפות" הזו היא להדגיש את רצונם, במודע או שלא במודע – שלא יתייחסו אליהם כאל שקופים.

על ההנהגה לשדר שהיא באמת רוצה להבין ולא רק לשרוד, שהיא באמת קשובה ואכפתית ולא רק דואגת לאינטרסים שלה. להיות אמפתית ולא אגוצנטרית. רק בתנאים כאלה תיתכן הידברות, ואולי השגת יעד מוסכם.

הכותב הוא דיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים - אור יהודה