התנתקות 2011: מתנחלים באוהלים, לא בלבבות
כך נכשלים התל-אביבים בגיוס הדתיים למאבק על הבית. אבל כישלון המחאה של השנה, כבר נכתב על הקיר של כפר מימון
קשה להתעלם מהדמיון: כפר מימון, קיץ תשס"ה. מאות-אלפי לבבות פעמו בקצב אחד, במסר אחיד. אנשים מכל רחבי הארץ עזבו בתים, ויצאו למסע חייהם מתוך תחושת חורבן אמיתי. זקנים, נשים וילדים צעדו שעות ברגל כדי להגיע למאהל המחאה בכפר מימון. התחושה הייתה שנלחמים על החיים, על הבית, על אלוהים. מגזר שלם נתן בקיץ ההוא את כל מה שיש לו - ועוד הרבה יותר.
קשה להתעלם מהדמיון: קיץ תשע"א הוציא אל הרחובות צעירים ומבוגרים שמרגישים שככה אי אפשר יותר. גם הם נלחמים על החיים, על הבית, על העתיד של הילדים שלהם. גם הלבבות שלהם פועמים בקצב אחד ובמסרים ברורים. הכאב והתסכול אמיתיים, הלהט והתקווה אותנטיים. מגזר שלם נותן את כל מה שיש לו במחאה הזאת. גם להם ברור שזה חד-פעמי.
קשה להתעלם מהדמיון. כישלון מחאת ימי בין המצרים של השנה, נכתבה על הקיר של כפר מימון.
גזרו עליה חוסר רלוונטיות
גם השנה שומעים את סיסמאות ה"היה לא תהיה". גם "נוער הגבעות" של רוטשילד מקלקל את המחאה
במידה רבה, בעיקר מנימוקים קוסמטיים, וגם אנשי הרוח של המחאה הנוכחית מזיקים ליחסי הציבור שלה. מספיק ציטוט אחד של מאיר שלו על המתנחלים והדתיים, כדי לשלוח הביתה, אל הכורסאות הממוזגות, אלפי צעירים. די ביאיר גרבוז אחד שמתנפל על נציג "לאטמה" בתוכנית טלוויזיה (בהנחיית רוגל אלפר מן השמאל הקיצוני), כדי לגזור על המחאה הזאת חוסר רלוונטיות לרוב הציבור, ובכך להועיד לה כישלון צורב.
בשורה התחתונה, חוזרים התל-אביבים על כל הטעויות של כפר-מימון, ובעיקר על הטעות הגדולה מכולן: חוסר היכולת (והרצון) לגייס את הישראלי "האחר" למחאה. לא רק שהם לא קוראים לו להצטרף אליהם, ולא רק שהטיעונים והשפה זרים מראש ל"אחר" הזה – הם אף עושים כל מאמץ כדי לנכר ולהתנכר לו.
שוב קורסים אל חוסר ההסכמות
תארו לעצמכם שבקיץ ההוא היינו משכילים להביא לכפר מימון את התל-אביבים האלה. תארו לעצמכם שהיינו מצליחים ליצור הזדהות ושותפות גם עם מי שלא הרגיש את כאבי הגירוש מן הצד הפוליטי-מדיני שלהם. שוו בנפשכם את העם הישראלי כולו צועד לכפר מימון (לא רק באמצעות מסכים שטוחים בבתי קפה), ודורש מן הממשלה דברים שכולם יכלו להסכים עליהם באותם ימים.
ועכשיו תארו לעצמכם את הקיץ הזה: תארו לעצמכם שהתל-אביבים היו מצליחים לשתף במחאה את צעירי המגזר הדתי, את הלהט של אמילי עמרוסי והאש של אראל סג"ל. תארו לעצמכם שצעירי החרדים היו מצטרפים למחאה. תארו לעצמכם את מאות-אלפי לבבות כפר מימון פועמים בקצב אחד ובמסרים משותפים עם עשרות-האלפים "האחרים".
אל תוך השבוע השלישי של המחאה, כבר אפשר לראות איך אנחנו קורסים שוב אל הגירוש. אל אי ההסכמות. אל חשבון הנפש של אחרי החורבן.
גם המחאה הזאת תיגמר לכל היותר בקרווילות, והתל-אביבים ייבכו את הבעיה העיקרית - שהם לא השכילו להתנחל בלבבות. שהם היו ממוקדים מדי בעצמם. שלא היו פתוחים להכיל את הישראלים "האחרים". אבל ההפסד, הכישלון והחורבן יהיו של כולנו, לא רק "שלהם".
לפנייה לכתב/ת 
