טיזי סטארדאסט

טראק 1

בורגור יושב בהאמר־לימוזינה בין שלוש דוגמניות ושתי מעריצות שגם הן נראות לא רע. בהתחלה זה רגוע: הבנות לא כל כך יודעות מה לעשות עם עצמן, עד שקאסיה האדמונית מכניסה את כולן לעניינים. היא מתחילה לגעת בבורגור וללטף את עצמה, ותוך שני טייקים הבנות מתנשקות ומתלטפות אחת עם השנייה. בינתיים קאסיה עושה לבורגור לאפ־דאנס, והדוגמנית השוודית מלקקת לו את הצוואר. קאט.

בעוד כמה שבועות יצא מהסצנה הזאת בלימוזינה עוד קליפ לאוסף של בורגור. למי שלא מכיר - רובכם ככולכם, בואו נודה - בורגור הוא יוסף־אסף בורגר. תל אביבי במקור, בן 24, בוגר תלמה ילין ששירת כמד"סניק בנח"ל, וכבר שנתיים עושה טורים ומופיע במועדונים ברחבי העולם. מבחינה מוזיקלית מדובר באיש שהרס ובנה מחדש את הדאבסטפ, ז'אנר שוליים שמהווה סצנה קטנה בכמה מועדונים בארץ, וקצת יותר גדולה בעולם. במילים של בורגור, דאבסטפ זה "התופים המהירים של המטאל. זה סבבה והכל, אבל אתה לא רוקד לזה. אתה עומד שם ונהנה. מה שאני חיפשתי זה את החלק בשיר שהזמר צועק וכולם מתחילים להתפרע ולעשות פוגו ולהתנהג כמו משוגעים. זה החלק שאהבתי בדאבסטפ. זה מה שמשך אותי ומה שניסיתי להכניס לשירים שלי".

היום, אחרי שנתיים של פירוק והרכבה מחדש, בורגור עושה בדיוק מה שהוא רוצה: יוצר את המוזיקה שהוא אוהב, מופיע איתה כאן ושם ואוסף כסף וגרופיז, וכפועל יוצא מכל הנ"ל מזיין כאילו אין מחר עגבת. ולא משנה שרק למעטים יש מושג מי הוא או מה הוא עושה. זה הדבר האחרון שמפריע לו לחיות כמו מינימום מיק ג'אגר.

צילום:  Maria Jose Govea   

טראק 2

אני פוגש את בורגור כמה שעות לפני הופעה במסגרת הטור שלו באוסטרליה, ושואל אותו מה צפוי לנו הערב במלבורן. "וואלה", הוא אומר. "פעם אחרונה שהייתי במלבורן הקאתי במשך כל הסט והשתנתי בכוס בירה על הבמה בזמן שתיקלטתי, והיו שתי בחורות ערומות שרקדו על הרמקולים ואף אחד לא שילם להן". אוקיי, אני מבין את הראש.

"פעם אחרת בלוס אנג'לס עליתי לתקלט, אבל לא הצלחתי להיכנס לזה", הוא ממשיך. "אמרתי למארגנים שיביאו לי כוס גריי גוס, ונראה לי שדחפו לי שם סם אונס או משהו, כי אני לא זוכר כלום. קמתי באמבטיה מלאה בקיא במלון שלי. אחר כך סיפרו לי שבאותו ערב גם זיינתי איזה בחורה באמצע החניון מול כולם, ולא זכרתי כלום". ומה כבר הספקת באוסטרליה, אני שואל. "הטור התחיל לפני שבוע, בניו זילנד. מאז זיינתי דנית אחת ושתי ניו זילנדיות, ועשיתי אורגיה עם עוד שתי ניו זילנדיות. באירופה נרדמתי על המיטה עם שמונה בחורות שהיו מוכנות לעשות איתי אורגיה, אבל הייתי שיכור מדי. לא היה לי כוח. אני מזיין בטורים האלה בכמויות. אפילו יש לי חוק שאני לא מזיין בחורה אחת: או שתיים ביחד או כלום".  

בין דנית לניו זילנדית, בורגור עושה מוזיקה. בתל אביב היו מקשיבים לו בעיקר בשני מועדונים: הקומפורט 13 והברזילי. הברזילי כבר נסגר, ותקופה ארוכה היה רק הקומפורט, אבל בחצי השנה האחרונה יותר ויותר מועדונים בארץ מפיקים ערבי דאבסטפ. היום, אם מקשיבים ממש טוב, אפשר לזהות שירי דאבסטפ אפילו במסיבות מיינסטרים. אני לא אומר שכולם ירקדו את זה: פעם ראשונה שאתה שומע דאבסטפ, אתה או מתאהב בזה או שונא את זה (ואם כבר עברת את גיל 20 וקצת, אתה רק שונא את זה).

"עובד, תביא חמישה סביח"

בינתיים, במלבורן, בורגור נכנס לחדר של הסאונדמן ומתכונן להופעה. הוא מחבר את המחשב וצורב שני דיסקים בשביל הסט. מוכן? אני שואל אותו. "שנייה. רק עוד דבר אחד", הוא עונה, ושולף בקבוק של סטולי וכמה בירות.

ב־1:00 עולה בורגור לתקלט. איך שרואים אותו מתחילות צעקות. בחורות מנסות לעלות על הבמה. מכל השורה הראשונה שולחים ידיים קדימה כדי לנסות לגעת בו. מאבטח נוסף עולה לבמה כדי לעזור לשלוט בעניינים. בחיים לא ראיתי קהל משתגע ככה. וזה עוד קהל רגוע לעומת ההופעה הבאה, שבה הקהל ישבור את העמדה של הדי.ג'יי כשיטפסו עליה בשביל להגיע לבורגור, ומועדון אחר שבו המאבטח יצטרך לזרוק מעריץ שיטפס על הרמקולים בחזרה לתוך הקהל.

לקראת סוף הערב אני מתבקש להביא לבורגור דלי להשתין לתוכו. זאת השעה האחרונה של הסט, והמאבטחים כבר לא מנסים לעצור את כל הבחורות שעולות לרקוד על הבמה, חצי מהן טופלס. אלוהים, אני חושב, כמה כוסיות. שחורות, לבנות, מלוכסנות, בלונדיניות, ג'ינג'יות. בורגור מנסה לנצל את הדלי שהבאתי לו בזמן שכל הבחורות האלה רוקדות לידו. הוא נעמד עם הגב אליהן והפנים לפטיפונים, פותח רוכסן ומשתין על הבמה.

טראק 3

כל הבחורות שהיו על הבמה, משהו כמו 25, מגיעות לחדר ה־VIP כדי להצטלם לקליפ. נראה לי שזאת הזדמנות לצלם גם קצת סטילס, אז אני מושיב את בורגור על כיסא ומבקש מכל הבנות שיקיפו אותו. בשוט הראשון הוא עוד בסדר. בשני הוא מוציא לשון. בשלישי הוא עם עיניים עצומות. ברביעי הוא מכוסה בקיא, וכל הבחורות בורחות מהחדר. אני מתכופף לשאול אותו אם הוא בסדר. הוא נשען קדימה ומקיא על עצמו שוב.

טראק 4

הפנטהאוז במלון של 2,500 דולר ללילה, אי שם בסידני, הוא הלוקיישן הבא של הצילומים לקליפ. באמבטיית קצף מצטלמות שתי בחורות שאוכלות בננות, בזמן שבורגור יושב על צד האמבטיה ומלטף להן את הכתפיים. הסצנה השנייה מתרחשת במטבח. קאסיה, האדמונית הכוסית מהלימוזינה, ולאנה, יושבת ראש מועדון המעריצים של בורגור בסידני, מתיזות אחת על השנייה חלב מתוך רובי מים ענקיים עם משאבה ידנית וקנה כפול. בזמן שלאנה יורה על קאסיה ליטרים של חלב, עומדת שם האדמונית בפרצוף כועס כל כך סקסי, שאי אפשר להישאר אדיש.

בסוף הקליפ מרים בורגור בקבוק ריק של שמפניה ועושה פרצוף מבואס. "מה, אין עוד אלכוהול?", הוא שואל. המאפרת אומרת לו שאין, אבל יש עליה קצת קוק אם בא לו. "לא, תודה", הוא מסרב בנימוס. "אני לא עושה סמים, רק שותה".

"יוצא מספר 14, גילי ורמוט, נכנס מספר 8, שי אבוטבול"

יש הבדל עצום בין בורגור שיכור לבורגור פיכח. כשהוא שיכור הוא מצחיק ועושה שטויות ומשתין על הבמה וכל זה, אבל בלי אלכוהול הוא יותר מפוקס. כל ביט מחושב, כל באס, כל מעבר בין שיר לשיר. הכל יותר חלק, יותר זורם. הוא תופס את המיקרופון, שר, מדבר עם הקהל, קופץ על הרמקולים. ובשיר הכי מפורסם שלו, "נימפו", כל הבחורות עולות לבמה ורוקדות כמו נימפומניות. בהופעה בסידני העלה בורגור לבמה כמה בחורות עוד לפני "נימפו", וכשזה התנגן הוא אמר להן שכדי להישאר על הבמה הן צריכות להוריד חולצה. רק שתיים לא הסכימו, וזה בגלל שהן מכירות את בורגור אישית ובאו בלי חזיות. אבל שאר ה־16 אפילו לא התווכחו. בורגור אומר שהשיר הזה תמיד משיג אותו אפקט. רוצים גם? חפשו ביוטיוב Nympho, ואולי תיווכחו.

בסוף הצילומים אני יוצא לשתות כמה בירות עם המאפרת והסוכנת של הדוגמניות. לא כי ממש בא לי, אלא שבורגור ביקש שאפנה לו את השטח כדי שהוא יוכל לזיין שתיים מהדוגמניות. כשאני חוזר ופותח את הדלת באיטיות, למקרה שאני מפריע, אני שומעי מישהי גונחת. אני עוד מצליח לראות שלושה זוגות רגליים מבצבצים מתחת לשמיכה ומקיפים אחד את השנייה ואת השלישית כמו תרנגולת ביום כיפור. אני סוגר את הדלת, יוצא להסתובב ברחוב ונרדם בכניסה לבניין מגורים. על הבוקר מישהו מעיר אותי. "תעוף מפה יא נרקומן חסר בית!", הוא צועק. לך תסביר שאתה לא חסר בית אלא סתם חסר מזל.

טראק 5

אנחנו נוחתים בשדה התעופה באדלייד לקראת ערב. היינו אמורים להגיע הרבה לפני כן, אבל בורגור היה שיכור מדי והחמיץ שתי טיסות ואת מי שחיכה לנו בשדה וכנראה התייבש. הוא מרים טלפון ללייבל שמארגן את הטור שלו, ומישהו שם כבר דואג לסדר את העניינים. ודרך אגב, מוסיף ההוא מהלייבל, שמענו מה עשית במלבורן. שמע, כל הכבוד לך, באמת, רק אל תגזים. אנחנו לא רוצים שתיכנס לכלא בגלל שהכנסת למישהי אגרוף ברחם. כשאני תוהה על מה מדובר ומה פיספסתי, בורגור מסביר שזאת דאחקה פנימית על יותר מדי זיונים.

צולם באוטובוס של אגד לאילת בתחילת החופש הגדול

אבל גם אם יש מי ששומר עליו ודואג לו, בורגור לא נותן לכולם לעשות בשבילו הכל. בתחומו הוא מפורסם בזכות המוזיקה שלו, בלי עזרה של אף חברת תקליטים או אתר אינטרנט. את הלייבל שבו הוא חתום הוא הקים בעצמו וההורים שלו עוזרים לו לנהל, ויש לו גם קולקציית בגדים. שישה יוצרים נוספים חתומים אצלו, ביניהם טומבה, שהוא חבר ילדות שלו, ויעל שהיא אחותו. לכן לא מפתיע אותי לשמוע ממנו שבתוך כל הממבו־ג'מבו של הנסיעות בעולם והנערה בכל נמל, הוא היה שמח לפגוש בהופעות שלו יותר ישראלים.

טראק 6

בדרך להופעה מבקש ממני בורגור שלא אתן לו לשתות הערב. בלייבל חמים עליו, והוא לא רוצה לעשות בעיות. "אם זה היה רק דבר אחד", הוא מסביר, "אז לא נורא. אבל הסיפור עם סידני, והסיפור במלבורן, והסיפור עם הטיסות, זה המון דברים קטנים שקרו ביחד וזה לא מתאים. אז אני מוריד פרופיל עכשיו. בלי שטויות, לפחות לא הלילה".

"חשבון בבקשה"

והוא בסך הכל ילד טוב שמתחזק תדמית פרועה, ויודע בדיוק איפה צריך לעצור בשביל להמשיך להתקדם. לראיה הוא מספר על הופעה אחת בהונגריה שבה ביקש מהמנהל של המקום להביא לו קוק. אחרי 45 דקות ההוא חזר ואמר, "מצטער. התקשרתי לכל מי שאני מכיר. אני פשוט לא מצליח להשיג קוק". בורגור ענה לו, "לא, בנאדם. לא קוק קוק. קוק קוקה קולה".

גם בהופעה באדלייד נצמד בורגור לקולה שלו, וזה לא הפריע בכלל. הכל הלך כרגיל: המאבטחים בלמו את הקהל שניסה לעלות על הבמה, בסוף היו המון בחורות שרקדו על הרמקולים, ואיזה מעריץ מתלהב הצליח איכשהו לשבור את העמדה של הדי.ג'יי. בסוף הסט הפתיע בורגור ושם את "דרייב" של אינקובוס, שיר שהוא אפילו לא דאבסטפ. בסוף ההופעה אני שואל אותו מה היה הקטע עם השיר הזה. "סתם התחשק לי לשמוע אותו", הוא אומר. "זה היופי בלהיות די.ג'יי: בא לך לשמוע שיר, אתה פשוט שם אותו".