"כנפי הלילה": מחווה למחאה מאת רבקה קרן

הסיפור "כנפי הלילה", מבוסס על מקרה אמיתי שהתרחש במצפה רמון, לפני שנים, כאשר אם צעירה התאבדה בקפיצה למכתש, בשל מצוקת דיור. המשפחה לא עמדה בתשלומי המשכנתה והבנק סרב להגיע איתם להסדר. בשעתו, האסון הזה גרם לרבקה קרן לכתוב סיפור, כגלעד לאותה צעירה, שעלתה לישראל מדרום אמריקה עם אידאלים, וחייה נסתיימו בטרגדיה.

כנפי הלילה

בוקר נוסף האיר. האוויר להט. עזים שחורות רעו בעשב שעל המדרון מול הבית והלאה, באובך הרוטט, התפתל הכביש שיורד דרומה. האיש הצעיר פשט את הגופייה המיוזעת, התרחץ ולבש בגדי עבודה. הוא היסה את התינוק, אחר כך העיר את בתו והסיע אותה בטנדר לגן. 

"אשתדל לחזור מוקדם, אמר" (צילום: לע"מ)

כאשר חזר, אשתו ישנה עדיין. הוא קרא בשמה, עליזה, קומי, אבל מכיוון שלא הגיבה, החליט להניח לה.

הוא חיתל את התינוק, האכיל אותו מבקבוק ושתה קפה שחור בעמידה, משתאה למראה הדיונות והמישור העצום, המצולק, כמסרב לקלוט שהגורל הרחיק אותו אל המקום הזה.

אחרי שהגיף את התריס, חזר לחדר השינה ונגע באשתו. אני מוכרח ללכת, אמר בשקט. הוא הקשיב שעה קלה לנשימתה ונשימת התינוק, שני סלילי משי יקרים שהקיפו אותו בממשות רצופה. אשתדל לחזור מוקדם, אמר. הוא הניח פתק על השולחן ויצא.

הבית היה שקוע באפלולית. מאוורר חלוד איוושש וטלטל פקעות על פני ריצפת הלינוליאום הצהובה. צרעה זמזמה בחוץ.

עליזה הקיצה וחשה קולות ארוכים, צוננים מפרכסים במוחה כיללות תן רעב. היא בלעה גלולה ושכבה בשקט עד שדהו הקולות ועיניה הבחינו בפרטים:

תנועת המאוורר מצד אל צד, הכילה השמוטה, ביצורי הספרים ודיוקנה של פרידה המשופמת, עטורת הסחלבים על הכותל.

התינוק גרגר ונדם. עליזה נחלצה מן המיטה, הציצה בילד והלכה לחדר האמבטיה. מגע המים הרתיע אותה. היא סגרה את הברז והליטה את ראשה במגבת.

ARBOL, אמרה בליבה.

בחצר עמד תמר סדוק ומכפותיו ירד העורבני שלה ונקש בחלון. עליזה הביטה בו בפיזור נפש. כל יום הייתה מאכילה אותו והעורבני היה קד כמודה ומשתהה בחצר עד רדת החשיכה. בתי העיירה רבצו על גב ההר לא הרחק מן המתלול וחיות המחמד שיצאו לשוטט נטרפו או נעלמו בשממה אבל העורבני הקטן הצליח לשרוד ועורר עליו זעם. הילדים היו מיידים בו אבנים. השכנות היו מקללות.

עליזה שמעה אותן אומרות שהמזל הרע מסתתר בין הנוצות של הציפורים השחורות. הן דיברו בליל של שפות ואולי עליזה לא הבינה אותן כראוי. אולי הן מתכוונות לדבר אחר, הייתה אומרת לעצמה.

עתה פתחה את החלון של חדר האמבטיה והשמיים נפערו מולה בפיהוק עצום.

קח, אמרה לציפור. היא הושיטה גלולת וליום.

קח, זה מרגיע, אמרה.

העורבני צידד את ראשו. עליזה בלעה את הגלולה והגיפה את החלון. חבל שאני אוכלת לבד, אמרה בליבה. היא חזרה אל החדר האפלולי, ינקה מעט משארית החלב שבבקבוק ולעסה את פטמת הגומי המסריחה. התינוק ישן.

מעבר לתריס המוגף, ידעה עליזה, צומחים הדרדרים ושיחי הרותם לצידי חבל הכביסה הרפוי והרחק, על פני הרכס, בתוך הכחול המסמא, מתנוסס המסגד.

היא ידעה שאם היא תפתח את התריס יפלוש פנימה המרחב הזה שאהבה לפנים כמשל למציאות חדשה עם סיכוי אבל היום היה העולם נוכרי ועוין.

אני כל כך עייפה, חשבה.

ברגעים כאלה היא זכרה תמיד איך נקלעה פעם לסופת חול ומצאה את הדרך בכוחות עצמה, איך תעתה באפיק של נחל אכזב וחזרה בשלום הביתה. אי שם בנבכי ילדותה הוריקה עיירה רוחשת מעשיות כישוף אבל היא לא פחדה כשאר הילדים אלא ביקשה לשמוע עוד ועוד. היא הייתה מטיילת ביער, מדברת אל העופות והחרקים ומדמה לשמוע אותם עונים לה. יום אחד בעונת הגשמים מצאו אותה בני כפר בתוך ערוץ בוצי ונשאו אותה על אלונקה מאולתרת הביתה. שיטפון עכור זרם אז ברחובות וזעם באישונים של אביה. השנים שהעבירה אחרי כן בפנימייה לבנות נפלו לתוך בור של שכחה. בחופשות היא הייתה מתכרבלת בבית סבה מול דיוקנה העצמי של פרידה קלו המלכותית ומחוברת הגבות שהביטה בה במבט נוקב. בידה האחת אחזה מחוך רפואי מזוויע ובידה האחרת דגלון שנשא את המילים:

ARBOL DE LA ESPERANZA, MANTENTE FIRME.

סבא שלה עבד פעם בצלמנייה שהייתה שייכת לאבא של הציירת. הוא היה איש עצוב, אמר סבא ופרידה ילדה מלאת ניגודים: תוססת וחולמנית, פראית וממושמעת, מפליגה בסיפורים שלה למרחקים ומרותקת שנים לאותו חדר.

כמוני? הייתה שואלת עליזה.

היא הייתה אמיצה והמשיכה לצייר כל הזמן, גם אחרי התאונה האיומה שקרתה לה. סבא נהג להצביע על המילים שעל הדגלון ולומר, זהו שיר מוורה קרוז שפרידה אהבה לשיר והוא היה מזמזם בעיניים לחות, "עץ התקווה החזק מעמד, אל תבכה כשאלך לעד".

עליזה הייתה מקשיבה בלהט. היא רצתה אז להיות כמו האישה בציור, חזקה ורבת קסם, מלקטת אל תוך תיבת החיים שלה את כל התוגה והאושר כאבנים טובות.

היא הלכה עתה למטבח, הכינה קפה ממותק מאוד ובחשה בו סחור סחור. בפתק שהשאיר בעלה היה כתוב, חלב, לחם, מיץ תפוזים, בנק, מתנה לעופרה. הזיכרונות הבליחו ודעכו. קורי שמש הזהיבו בין החלון לרצפה כמיתרים של נבל.

אני כל כך עייפה, חשבה עליזה. היא לגמה מן המשקה הפושר, לבשה שמלה ירוקה עם כתפיות והשכיבה את התינוק בעגלה. נלך לטייל, אמרה לו.

בחוץ נשבה רוח לוהטת אבל בתוך הבנק היה קריר. התינוק הזיל רוק ופעה. עליזה המתינה שעה ארוכה עד שהתפנה המנהל ולבסוף עקפה את מחיצת הזכוכית וישבה מולו. היא הביטה בשטיח האפור ונענעה את העגלה. המנהל שירטט חיצים קטנים על הנייר לפניו. הוא הביע צער שאין באפשרותו לעזור יותר בנוגע למשכנתא.

בחודשים הקרובים נסגור את הפער, אמרה עליזה. המנהל הציץ בשעונו.

עשיתי כמיטב יכולתי ועוד למעלה מזה, אמר, אבל בנק זה לא מוסד צדקה.

הוא הושיט את ידו.

אנשים צעירים מוצאים פתרון, אמר.

עליזה הדפה את העגלה ויצאה. היא ישבה על ספסל עץ בכיכר השוממת, קינחה את עיניה ובהתה בבניין. בחזית הבנק צמחו קקטוסים ובאגן המזרקה היבשה נערמו פחיות בירה ריקות וקרעים של מודעות אבל. היא נחה זמן מה ואחר כך חצתה את הכביש ונעצרה בפתח הבנק כשוקלת אם להיכנס שנית. התינוק החל לבכות. עליזה דחפה מוצץ לפיו ופנתה לעבר הסניף של קופת חולים. היא עמדה בתור לתרופות והתינוק פלט את המוצץ ובכה ביתר שאת. האנשים רטנו בקוצר רוח.

שכחתי מה רציתי, אמרה עליזה בדלפק.

איפה המרשם? שאלה הרוקחת. עליזה כבשה את מבטה ושתקה.

מה יהיה? אמרה הרוקחת. יפטרו אותי בגללך. פעם אחרונה שאני עושה את זה. תקבעי תור לרופא.

היא שרבטה מרשם ונתנה לעליזה שקית עם גלולות.

פעם אחרונה, אמרה הרוקחת.

כן, לחשה עליזה. תודה רבה. אני בסדר. אני רק עייפה מאוד.

תקבעי תור לרופא, אמרה הרוקחת. התינוק שלך בוכה כמו משוגע, את לא שומעת?

סליחה, אני כבר הולכת, אמרה עליזה.

היא עמדה ברחוב וטלטלה את העגלה בפראות. קינה אילמת תפחה בגרונה.

ARBOL ARBOL, שיננה כמילת קסם. בדרך לחנות הסדקית תקפו אותה מחושים ברגליים. הייתה שעת צהריים והמוכרת ישבה על שרפרף ואכלה סלט חצילים מתוך קופסת פלסטיק. היא קראה לעליזה בשמה.

מה נשמע? שאלה. מזמן לא היית פה. עברת שכונה?

אני צריכה לקנות מתנה לילדה שלי, אמרה עליזה. היא בת ארבע.

שתהיה בריאה, אמרה האישה. היא הצביעה על הבובות במדפים.

זיל הזול, אמרה.

היא ילדה חכמה, אמרה עליזה כמתנצלת.

ילדה צריכה להיות יפה, לא חכמה, פסקה האישה. היא קמה והשליכה את הקופסה הריקה לפח. יש לי גם דומינו, אמרה, אתן לך הנחה.

עליזה ביקשה לארוז את המתנה בנייר פרחוני.

זה יפה, אמרה. האישה ליטפה את התינוק.

אני חושבת שהוא צמא, אמרה. תגידי לבעלך שהגיעו תשבצים חדשים.

טוב, אמרה עליזה.

היא תלתה על הכתף את רצועת התיק ודחפה את העגלה בשתי ידיים. האוויר היה מלא אבק. התינוק התפתל ועליזה עצרה בפתח מוסך אחד והשקתה אותו. שני מכונאים ישבו בצל והביטו בה.

תהיה בשקט, אמרה עליזה. עוד מעט אנחנו בבית.

היא אספה במכולת חלב לחם ומיץ תפוזים אבל גילתה ליד הקופה שאין לה די כסף והחזירה את המיץ למקרר.

קחי, אני ארשום, אמר החנווני.

יש לי עוד בקבוק כמעט מלא, אמרה עליזה.

תבואי מחר, אמר החנווני.

כן, ענתה עליזה.

הבית סגר עליה כקונכייה מגוננת. התינוק צרח. עליזה החליפה לו חיתול, חיממה חלב והאכילה אותו.

תישן, אמרה. היא השכיבה אותו על הבטן, השתרעה על המיטה ונרדמה בבגדיה.

מקץ זמן הביא בעלה את הילדה מן הגן. הוא ידע שאשתו מרבה לישון לאחרונה ולא ניסה להעיר אותה אלא נתן חוברת צביעה לבתו, ביקש שלא תפריע לאמא וחזר לעבודה.

לעת דמדומים פג החום. אורות הבהבו על גב ההר. עליזה שמעה את חריקת המפתח וקמה.

הכול בסדר? שאל בעלה.

הכול בסדר, אמרה עליזה. הלכתי למרכז. קניתי מתנה. דומינו.

הם טיפלו בילדים והכינו ארוחת ערב.

למה אין לך תיאבון? שאל בעלה.

חם, אמרה עליזה. היא חפרה בור ביוגורט שלה.

היית במקרה אצל המנהל? שאל בהיסוס.

כן. הוא אמר שיחשוב על זה ויודיע לך. הוא היה נחמד אלי.

בגלל שאת אישה, אמר בעלה. הוא חייך בהקלה.

עכשיו הכול יסתדר, טוב שהלכת במקומי.

כן, אמרה עליזה.

הוא נשק על מצחה, הדיח את הכלים וחיטט בארון למצוא משהו מתוק.

אני אוהב אותך, אמר. הוא נכנס למיטה ונרדם כמו אבן. הילדה ביקשה סיפור אחרי סיפור והתינוק הקיא ויבב ולבסוף נרדמו גם הם.

עליזה נשארה ערה. היא הדליקה מנורת לילה, פתחה את החלון שפנה לרמת המישור ומשב חד סטר בפניה. היא ישבה באפס מעשה, קשובה פנימה, ידיה על ברכיה ומבטה נעוץ בדיוקן שעל הקיר.

אני אהיה כמו פרידה קלו? שאלה פעם את סבה.

את תהיי כל מה שתרצי להיות, הוא ענה לה.

עליזה הגיפה את החלון, כיסתה את ילדיה והניחה את קופסת הדומינו ליד עופרה. היא שבה אל המטבח הצר והחלה לכתוב. אחר כך לבשה סוודר ונטלה את קובץ שיריו של נרודה. הדלת נסגרה חרש. היא עקפה את השכונה בצעד מהיר ועלתה על דרך העפר שהוליכה כלפי המכתש. היה ירח במילואו. המדבר טבל באור כספית וצללים כחולים עצומים ריחפו על פני הנקיקים. עליזה הגיעה אל שפת המצוק והניחה את הספר.

היא ישבה והביטה אל תוך התהום. החול היה נעים למגע וקולות המידבר עמומים כמגיעים ממרחק גדול. גחליליות ילדותה שבו ומילאו את הרקיע בזהרורית וקראו לה לבוא.

אני אהיה כמו פרידה קלו? את תהיי כל מה שתרצי להיות...עליזה הזדקפה. היא פרשה את ידיה כחובקת יקום ומלואו ונסקה על כנפי הלילה אל הרוגע האינסופי.

רוצים לקרוא עוד כתבות בנושא ספרים? היכנסו לכאן!