ציד מכשפות: המוזיקאים שנשארו מחוץ למאהל
אם סברתם שחשיבותו של המוזיקאי הישראלי הממוצע ירדה, טעיתם: רק תראו כמה נלחמים על כל שם ידוע בהתגייסות למחאת האוהלים. מהצד השני נמצאים כל אלה שתמיד נרתמו ותרמו בכל עצרת נידחת, ועכשיו מואשמים באופורטוניזם
זה הופך כבר להרגל: מדי יום מתפרסמות בתקשורת ידיעות שמקורן "עלום", המלינות על כך שמוזיקאים ידועים לא טרחו להתייצב בעצרת מחאה כזו וכזו, המקושרת למהפכת האוהלים. בפרק האחרון, למי שהחמיץ, הפרזיטים הבריזו מאירוע שנערך בפארק הירקון. העובדה שמדובר בתחליף דחוק לעצרת שבוטלה ברגע האחרון בירושלים, ושלא הייתה בו אפילו מערכת הגברה, לא שינתה את הכותרות, "לאן נעלמו האמנים?" סטייל.
מחאת האוהלים - סיקור מיוחד
שיר במקום שלט - הזמרים ומחאת האוהלים
עושה רושם שהזמר הישראלי הממוצע חייב לישון בכוננות, עם נעליים צבאיות וגיטרה חשמלית במיטה, כדי שיוכל לקפוץ לכל קריאה של פרח אוהלים בן עשרים ומשהו שירים לו טלפון. "יש עוד רבע שעה פריצה לשידור במאהל בלוינסקי", יודיע בנחרצות הפעיל, "אני צריך אותך שם, עם גרסה חדשה לטרייסי צ'פמן". "אבל, אה... כרגע רק נכנסתי למיטה", "אין שום בעייה, אחינו. שינה ערבה. רק מחר, כשתקום, כבר תראה תמונה שלך בכל האתרים".
מה שהתחיל במניפסט הקאלט המזוקק של לוחמת החירות שיר נוסצקי ("שלום, שלום, המשיח כבר פה. ואיפה אתה?"), המשיך לסוג של ציד מכשפות אווילי, שהביטוי ההפוך שלו הוא האדרתו ושיבוחו של כל אמן אמיץ שהעז לסכן הכל, אבל הכל! לשים נפשו בכפו ולשיר מול לוחמי החופש משדרות רוטשילד.
הדג נחש. כל תמונות האמנים לאילוסטרציה בלבד (צילום: שוקה כהן)
ההתייחסות התכופה הזו, לשאלת התייצבותם או אי התייצבותם של המוזיקאים בעצרות המחאה, משמחת רק במובן הזה שהיא מעניקה להם חשיבות שכבר חשבנו שאבדה למוזיקאי הישראלי. אבל בכל אספקט אחר, היא מגוחכת.
קודם כל, אין שום אקט של גבורה או הקרבה, מבחינת המוזיקאי, במעורבות כזו. להיפך, הוא נחשף לקהל גדול, שבפוטנציה לפחות מתעניין מאוד במוזיקה, זוכה לנקודות על תקן אמן "מעורב" ולא מסכן כמעט דבר. הרי אין ציבור שייפגע מעצם המעורבות שלו, ויחרים את הופעותיו העתידיות, למעט אולי הדיירים של מגדלי אקירוב. ססאמק, הלכו השולחנות הכי קרובים לבמה ב"זאפה". ובדיוק בגלל זה - בגלל העובדה שהשתתפות במחאת האוהלים היא לא גבורה גדולה - הרי שגם עצם הדיון בשאלה מי הופיע ומי לא כמעט מיותר.
(צילום: ירון ברנר)
אבל יש פה גם עניין אחר: חלק גדול מהאמנים הישראלים מעורבים, ללא הרף, במיזמים חברתיים. גם בתוך היצירה שלהם, אבל גם כמשתתפים פעילים באירועים שהם מוזמנים אליהם, על בסיס התנדבותי גרידא. הקמת מעון לנשים מוכות, סיוע לחתולי רחוב, איסוף בגדים עבור ילדי פליטים, כל נושא שבעולם. תמיד יעמוד שם, לצד הפעילים, גם זמר ישראלי חמוש בגיטרה וטונות של רצון טוב, אבל הכיסוי התקשורתי לנצח יהיה מינימלי. והבונוס, בדמות טפיחה קולקטיבית על השכם, לא יהיה קיים.
ובסוף, בסוף תבוא בוגרת ריאליטי (כן, "מחוברות" זה ריאליטי), שצילמה את עצמה במשך שנתיים, ותאשים אותו באדישות ובחוסר מעורבות. ומהעבר השני, הוא יצפה בקולגות שלו - שלא זכורים לו מאף עצרת נידחת שבה הופיע בשנים האחרונות - שועטים לשדרות רוטשילד כדי להתייצב מול המצלמה ולנאום על צדק חברתי.
והאמן שלנו, שהוא בסך הכל בחור על הכיפאק, נהיה מבולבל לגמרי. מה עושים עכשיו? הרי יש לו בארסנל שירים שיכולים להפוך בקלות לסמי-המנונים בתוך המאהל. שירים ישנים, קיימים, על חוסר צדק חברתי, על יוקר המחייה הבלתי נתפס, על הקושי לחיות פה. לא כאלה שהוא המציא תוך שעה לטובת השתלבות אינסטנט במאבק. וזה נורא נחמד, שיזכירו פתאום גם את השם שלו, ליד כל הברים והאביבים. ואולי, אולי גם קהלים שלא מכירים אותו יראו פתאום כי טוב.
אבל מצד שני, מצד שני... המצפון האמנותי הארור הזה מייסר אותו. הרי יש משהו נורא זול ופופוליסטי בהתייצבות הזו בתוך המאהל. וכשהוא קורא על יוזמות של אמנים אחרים, כמו שיר ההמשך ל"איזו מדינה", כואבת לו הבטן מרוב מבוכה. ולמרות שהוא מסכים לגמרי עם עקרונות המחאה - הרי גם הוא תל אביבי תפרן שחי בדירה שכורה בלי עתיד - משהו מאוד לא מוצא חן בעיניו, באפיל של המנהיגים שלה. הם נראים לו זחוחים מדי, ששים אלי מצלמה. מאוהבים בפסאדה הצ'ה גווארית שהם גילו פתאום בעצמם.
מצד שלישי... לעזאזל, הוא היה שם קודם. הרבה קודם. שר בעצרות איזוטריות בפריפריה. התריע על המצב בראיונות. כתב שירים אפוקליפטיים, שמתממשים עכשיו אחד לאחד. אז למה שיישאר בחוץ? רק כדי לא להיחשד באופורטוניזם? רבאק, הרי אפשר לחשוב שכל מנהיגי ה"מהפכה" עושים זאת רק לשם שמים.
בצר לו, הוא נוטל את הטלפון הנייד ביד רועדת ומתקשר. זה חבר עיתונאי, שחייב לו בגדול. "תרשום", הוא כמעט מגמגם, "שהייתי במאהל אתמול בערב, עם כובע מצחייה ומשקפי שמש, כדי לא למשוך תשומת לב. התרחקתי מכל המצלמות בכוונה ודיברתי רק עם פעילים אמיתיים, אותנטיים". "ולמי לייחס את הסיפור המרגש?", העיתונאי לא מנסה אפילו להסתיר את הציניות. "תגיד שאלה... גורמים מרכזיים בתוך מאהל המחאה", האמן מסנן, ממהר לנתק, ולשים תקליט של גיל סקוט הרון, שהוא כל כך אוהב. במהרה, החדר מתמלא בצלילי "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה". כן, בטח.
