צדק שידורי: תוכניות הטלוויזיה מנצלות את המצב

האם השינוי בתודעה שמחוללת המחאה הזאת, וגם מתנגדיה יסכימו ששינוי כזה אכן מתרחש, יחלחל ויגיע עד להיכלי השיש של הטלוויזיה המסחרית? מאז מוצאי שבת, נדמה כי ערוצים 2 ו-10 מתחרים זה בזה.

• מחאת האוהלים: סיקור מיוחד ב-ynet
• עוד טלוויזיה גם בעמוד הפייסבוק של ynet תרבות ובידור
  

במה? בכמות המשאבים, המומחים, הפרשנים והכתבים שהם משקיעים לכיסוי אירועי האוהלים והצעדות, כך שמרוב זמן מסך אפשר היה לחשוב שהערוצים התגייסו במרץ להוביל את הדרישה לצדק חברתי. אבל האמת רחוקה מהרושם הזה. תתפלאו, והיא משקפת באופן נאמן למדי את מה שקורה לצרכן השידורים, בחייו כאזרח מול הממשלה.

מחאת האוהלים בשדורת רוטשילד. שידור בעייתי (צילומים: ירון ברנר)

בתחילה נדמה היה שרוחות המחאה מנשבות בכיוון חיובי. הנה, ימות המשיח ממש: ערוץ 2 נפרד ליומיים מהסדרות הממחוזרות שהוא מנפק ב-23:00, ועל המסך הופיעו "הינשופים" מערוץ 8, מזיעים בשדרות רוטשילד בשידור חי. לכאורה, כולם הרוויחו: "הינשופים" את החשיפה, ערוץ 2 את הרלוונטיות והאיכות, את אפשרות להתהדר בהבנה לרחשי לב הצופים וגם המון זמן שידור בעלות אפסית.

אני לא יודעת אם צחקתם כמוני כשראיתם מדוע הופסק המיזם: מתברר שהמחאה יוצרת קשיים טכניים. יש אנשים בשדרה, והם מדברים ומפריעים! קשה להציב ניידת - או אולי קשה יותר להבין שיש כאן אירוע שדורש התייחסות טלוויזיונית אחרת, ויש משהו מאוד אנכרוניסטי ומגוחך בהושבת חבורת "מומחים" - ותהרגו אותי, אני לא יודעת למה יאיר ניצני ויאיר גרבוז, אביב גפן ורוגל אלפר נהיו פתאום מומחים לכלכלה או סוציולוגיה - שידברו מעל לראשי האנשים שנמאס להם.

בדיוק כמו בריאליטי

הרעש וחוסר הכבוד המופגן לעצם נוכחות הגבירה "טלוויזיה" בשדרה, הוא חלק מהשינוי התודעתי של המוחים: לא נראה להם חשוב שידברו עליהם מעל לראשיהם, בעודם משמשים כתפאורה. מותר להפריע, מותר לחרב שידור, אם הוא בסך הכל עוד אקט נצלני של יצרני התכנים, וזה - עם כל החיבה ל"ינשופים" - בדיוק מה שהם הצליחו לעשות. ממש לא שונה מהשימוש של "מאסטר שף" בהמוני תמונות של ניצבים שטרחו והגיעו לאודישנים ולא נבחנו, אלא רק שימוש כתפאורה שמוכיחה כי "מאסטר שף"כל כך מבוקשת.

דפני ליף. למה הלכת ל"נבחרת ישראל בטלוויזיה"?

אבל האמת היא שיש המון זוויות שאפשר לנצל את המחאה לקידום הרייטינג. הנה, ב"נבחרת ישראל" של ערוץ 10 למדו לחקות את דפני ליף, ואפילו עשו מזה קופה, ועל הדרך גם הביאו את המקור: אינני יודעת מי יעץ לליף להשתתף בתוכנית, ומדוע נעתרה להזמנה הזאת.

באקלים הטלוויזיוני שלנו, חיקוי של אדם, רצוי ב"ארץ נהדרת" (ובפגרה מסתפקים במה שיש), הוא סוג של סמל סטטוס חברתי. ליף צריכה לברוח מאלה כמו מאש, ושיצרני התוכן יסתפקו בחיקויים ובהבנה של הצופים המנומנמים, שהחיקויים הללו בסך הכל מגלגלים עוד קצת כסף לקופות המפיקים והערוץ.

לא צפוי שינוי תודעתי מהיר גם בסוחטני הדמעות שצופית גרנט עומדת להתמחות בהם. מפעם לפעם משתפרת איכות ההגשה והתסריט שלהם, אבל את המכנה המשותף של הסיפורים העצובים לא יגלו לכם: כולם מתרחשים בסביבה סוציו-אקונומית מוחלשת. המשפחות המפורקות, הילדה בהריון, הילדים נמסרים לאומנה - כל אלה לא מגיעים מהמילייה הכלכלי-חברתי של גרנט עצמה, כמובן, אלא מהחצר האחורית של מדינה שהפריטה את האחריות לאזרחיה.

חושבים שאי פעם תשמעו אמירה כללית שכזאת מפיה של גרנט? חלילה: אם תהיה כזו, התגובה הרגשית תהפוך מצער על קיומן של טרגדיות לזעם על האחראים להן. צופית גרנט היא, לצורך הענין, סוג של אלון גל. במשך כמה וכמה עונות מכר לכם גל סיפורים עצובים על אנשים שלא גומרים את החודש, וזה תמיד היה באשמתם.

בנק גדול אחד הרוויח מהחשיפה כש"סייע" לאנשים הללו. גל הרוויח, המפיקים הרוויחו - והצופים הפסידו את ההזדמנות להבין שלא יהיו בתוכנית של אלון גל שוטרים בפנסיה, מורות בתחילת דרכן, כבאים, סטאז'רים לרפואה או שכירים ממוצעים אחרים, כי איתם באמת אין מה לעשות, מצבם נתוו ולא משתנה עד שהם יוצאים לרחובות. ולו היה אלון גל מייצר אמירה כללית שכזו על יוקר המחייה ופעולות הממשלה, שוב היו הצופים כועסים. הטלוויזיה המסחרית לא אוהבת אנשים כועסים. לכועסים קשה למכור פרסומות.

מחאה חברתית נגד 100

אבל שיא הניצול של השבוע (עד כה, ויהיה קשה להתחרות בו) שייך דווקא למשהו שנראה נורא תמים. "אחד נגד 100" שבה לעונה חדשה ורלוונטית מתמיד, וכדי לפתוח אותה בשוס שכיכב בעשרות פרומואים, טרחו ומצאו ילד בן 13 עם שאיפות סוציאליסטיות, עבר עשיר של שבועיים במחאה ומראה פוטוגני במיוחד.

הילד אור ב"אחד נגד 100". פסגת הציניות הטלוויזיונית (צילום: ערוץ 2)

צפיתם ולא התעצבנתם עד מאוד? סימן שהתודעה עדיין לא התעוררה כיאות, וכשעל המסך מופיע ניצול ציני בוטה של אדם, אתם עדיין מתקשים להבחין בו. אין דבר מכוער יותר מגיוסו של ילד, חכם ככל שיהיה, לשחק במגרש של מבוגרים: אין דבר מניפולטיבי יותר מלגרום לו להאמין כי יתעשר ברגע, בסכומים שהוא בכלל לא מבין.

אין דבר מרתיח יותר משעשועון שבו הילד הזה נחשף כמי שעניינו, בסופו של דבר, הוא בדיוק אותה נהייה אחר ממון קל ומהיר שהטלוויזיה המסחרית מציעה לסטטיסטים שמשתתפים בשעשועונים.

וכן, לחלץ סיסמאות סוציאליסטיות מילד בן 13 בפריים-טיים זה בדיוק כמו לומר שהסיסמאות הללו ילדותיות ונורא נורא מצחיקות.

גם זה, עוד יתברר, טוב לרייטינג. אבל ההורים שלו הסכימו לזה, תאמרו, והנה - אמא שלו ישבה בקהל והיתה גאה באור הקטן שלה. מי שמסתפק בזה, שימשיך להסתפק בחברה בה רק ההורים אחראים לשלומם ולרווחתם של ילדים. ואם ההורים, מבלי דעת, לוקחים אותם למגרש משחקים לא מתאים ושאופיו מסוכן לבטיחותם, אף אחד מלבדם לא אחראי, וכולם, מלבדם, מרוויחים.