כיצד השפה מעצבת את המחשבה

אני עומדת בפּוֹמפּוּראאו, מקום מושבה של קהילה אבוריג'ינית קטנה בקצהו המערבי של כף יורק שבצפון אוסטרליה, ועל ידי ילדה בת חמש. אני שואלת אותה איפה הצפון, והיא מצביעה ללא היסוס בדיוק בכיוון הנכון. המצפן שלי מאשר את תשובתה. כעבור פרק זמן, באולם הרצאות באוניברסיטת סטנפורד, אני מבקשת את אותה הבקשה מקהל של מלומדים בעלי שם, ובהם חתני פרסים במדע וזוכי מענקי גאונים.

כמה מהם שומעים הרצאות באולם הזה כבר יותר מ-40 שנה. אני מבקשת מהם לעצום עיניים (כדי שלא ירמו) ולהצביע לכיוון הצפון. רבים מסרבים; הם אינם יודעים. המשיבים משתהים קצת כדי לחשוב, ואז מצביעים כל אחד לכיוון אחר. עשיתי את התרגיל הזה גם בהרווארד ובפרינסטון, וגם במוסקבה, בלונדון ובבייג'ין. התוצאות זהות.

ילדה בת חמש בת לתרבות אחת עושה בקלות דבר שמדענים חשובים מתרבות אחרת מתקשים בו. יש הבדל גדול ביכולות הקוגניטיביות שלהם. מדוע? התשובה המפתיעה, כך מתברר, נעוצה אולי בשפה.

הרעיון ששפות שונות עשויות להנחיל כישורים קוגניטיביים שונים הוא בן מאות שנים. מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, מקובל לקשור אותו לבלשנים האמריקנים אדוארד ספיר ובנג'מין לי וורף, שחקרו הבדלים בין שפות והציעו הסברים אפשריים לכך שדוברי שפות שונות חושבים אחרת זה מזה. אף על פי שהרעיונות שהעלו התקבלו בהתרגשות גדולה בתחילה, התעוררה בעיה אחת קטנה: כמעט שלא נמצאו ראיות לאישוש טענותיהם.

בשנות ה-70 כבר זנחו מדענים רבים את השערת ספיר-וורף והיא ננטשה כמעט כליל. שרשרת של תיאוריות חדשות, שקידמו את הרעיון שהשפה והמחשבה הן אוניברסליות, פילסו את דרכן לקדמת הבמה. אבל היום, אחרי עוד כמה עשרות שנים, הולך ונוצר סוף-סוף בסיס מוצק של ראיות אמפיריות לאופן שבו השפה מעצבת את החשיבה. הממצאים האלה מערערים על דוֹגְמַת האוניברסליות הוותיקה ומספקים תובנות מרתקות בדבר מקורות הידע האנושי ובניית המציאות. לתוצאות המחקרים יש השלכות חשובות בתחום המשפט, מדעי המדינה והחינוך.

תחת השפעה

בכל העולם אנשים מתקשרים זה עם זה במגוון עצום של שפות, כ-7,000 בסך הכול, וכל שפה דורשת דרישות שונות בתכלית מדובריה. אם למשל ארצה לספר שראיתי את הספר "הדוד וניה" ברחוב 42 בניו יורק, הפועל שאשתמש בו לשם כך בשפת מיאן, שפה המדוברת בפפואה גינאה החדשה, ילמד אם זה קרה לפני רגע, אתמול, או בעבר הרחוק, ואילו באינדונזית הפועל אפילו לא יגלה אפילו אם הדבר כבר התרחש בעבר או שהוא צפוי לקרות בעתיד.

זוכרים מי אשם

דוברי שפות שונות נבדלים גם באופן שבו הם מתארים אירועים ועל כן גם בטיב זיכרונם את הנפשות הפועלות ומעשיהן. כל אירוע, אפילו תאונה המתרחשת תוך שבריר שנייה, הוא אירוע מסובך המצריך הבנה ופירוש. ניקח לדוגמה את תאונת ציד השלווים של סגן נשיא ארצות הברית לשעבר דיק צ'ייני, התאונה שבה ירה בטעות בהארי ויטינגטון. אפשר לומר ש"צ'ייני ירה בויטינגטון" (וצ'ייני הוא הגורם הישיר), או "ויטינגטון נורה בידי צ'ייני" (מה שמרחיק את צ'ייני מתוצאת מעשיו), או "ויטינגטון חטף כהוגן" (וכך משאירים את צ'ייני לגמרי מחוץ לתמונה).

צ'ייני עצמו אמר ש"בסופו של דבר, אני זה שלחץ על ההדק שירה את הכדור שפגע בהארי," והציב שרשרת ארוכה של מאורעות בינו ובין התוצאה. והנה גרסתו של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש: "הוא שמע משק כנפיים, והוא הסתובב ולחץ על ההדק וראה את החבר שלו נפצע". זה כבר זיכוי משוכלל עוד יותר מאשמה; בכמה מילים, פחות ממשפט, הופך צ'ייני מגורם לצופה בלבד.

הציבור האמריקני בדרך כלל אינו מתרשם מלהטוטי לשון כאלה שכן התנסחויות ללא ציון הגורם הפעיל נשמעות כהתחמקות באנגלית, כהתנערות מאשמה האופיינית לילדים או לפוליטיקאים. דוברי אנגלית בדרך מתנסחים במונחים של אנשים ופעולותיהם ומבכרים מבנים המבוססים על פעלים יוצאים כדוגמת "ג'ון שבר את האגרטל", אפילו כשהפעולה נעשתה שלא במכוון. דוברי יפנית וספרדית, לעומת זה, נוטים פחות לציין את הגורם כשהם מתארים תאונה. בספרדית יאמרו למשל: "Se rompió el florero" ("האגרטל נשבר").

תלמידתי קייטלין מ' פוזי ואני גילינו שהבדלים לשוניים כאלה משפיעים על האופן שבו נתפס המאורע ויש לכך השלכות על מה שיזכרו עדי ראייה. במחקר שפרסמנו ב-2010, הראינו לדוברי אנגלית, ספרדית ויפנית סרטונים ובהם שני בחורים מפוצצים בלונים, שוברים ביצים ושופכים משקאות בכוונה ושלא בכוונה. אחר כך הפתענו אותם בבוחן זיכרון. היה עליהם לומר מי מבין השניים הוא האשם בכל מאורע, כמו במסדר זיהוי משטרתי.

בקבוצה אחרת של דוברי אנגלית, ספרדית ויפנית התבקשו הנבדקים רק לתאר את אותם האירועים. כשבדקנו את תוצאות הבחנים, מצאנו בדיוק את ההבדלים הצפויים על פי דפוסי הניסוח השונים. דוברי שלוש השפות תיארו מעשים שנעשו בכוונה במונחים של גורם פעיל, תיאורים כגון "הוא פוצץ את הבלון," ודוברי שלוש השפות זכרו מי עשה את הפעולות המכוונות במידה שווה של דיוק. אבל כשהם נשאלו על התאונות שהתרחשו ללא כוונה תחילה, התגלו הבדלים מעניינים.

דוברי ספרדית ודוברי יפנית, הנוטים פחות לכלול גורם פעיל בתיאור תאונות, זכרו פחות טוב מדוברי האנגלית מי פוצץ את הבלון בטעות. זה לא מפני שהזיכרון שלהם חלש יותר; הרי הם זכרו את האשמים כשהבלונים פוצצו בכוונה (מעשים שמתוארים בלשונם במונחים של גורם פעיל) לא פחות טוב מדוברי האנגלית.

לא זו בלבד ששפה משפיעה על מה שייחרת בזיכרון, המבנה שלה גם יכול להקל או להקשות על למידה. למשל, בשפות שבהן שמות המספרים חושפים את הבסיס העשרוני שעליו הם מושתתים באופן מובהק יותר משפות אחרות (במנדרינית למשל אין יוצאים מן הכלל משונים כמו 11 ו-12 באנגלית), הילדים הדוברים שפות אלו מבינים את העיקרון העשרוני מוקדם יחסית.

כמו כן, מספר ההברות בשמות המספרים קובע כמה קל או קשה לזכור מספרי טלפון או לחשב בעל פה. השפה יכולה אפילו להשפיע על הגיל שבו עומד הפעוט על מינו. ב-1983 השווה אלכסנדר גיורא מאוניברסיטת מישיגן באן ארבור בין שלוש קבוצות של ילדים ששפות האם שלהם הן עברית, אנגלית ופינית.

עברית מבדילה באדיקות בין המינים, אפילו בכינויי הגוף, בפינית אין הבדל כלל, ובאנגלית יש הבדלים פה ושם. ובהתאם לזאת, ילדים הגדלים בסביבה של דוברי עברית מגלים לאיזה מין הם שייכים כשנה לפני הילדים דוברי הפינית. הילדים דוברי האנגלית מצויים באמצע.

מה מכתיב את מה?

אלו הם רק כמה מן ההבדלים הקוגניטיביים המרתקים שנמצאו בין דוברי שפות שונות. אבל איך נדע אם הבדלים בלשון מכתיבים הבדלים במחשבה ולא להיפך? התשובה, כך מתברר, היא גם וגם: אופן המחשבה משפיע על אופן הדיבור, אבל ההשפעה היא דו-סטרית. בעשור האחרון השפעתה של השפה על ההכרה, כסיבה ולא כמסובב, הודגמה בשלל דוגמאות מחוכמות. מחקרים הראו ששינויי האופן שבו אנשים מדברים משנה את אופן החשיבה שלהם.

למשל, לאחר שלימדו אנשים שמות חדשים של צבעים, יכולתם להבחין בין צבעים השתפרה. כשמלמדים אנשים איך לדבר על זמן בצורה אחרת, הם מתחילים לחשוב עליו בצורה אחרת.

דרך אחרת לגשת לשאלה הזו, היא לחקור אנשים הדוברים היטב שתי שפות. מחקרים גילו שתמונת עולמם של דו-לשוניים משתנה על פי השפה שהם מדברים באותו רגע. שתי סדרות של ממצאים שהתפרסמו ב-2010 הדגימו שאפילו עובדות בסיסיות כמו את מי אתם מחבבים ואת מי אינכם מחבבים תלויות בשפה שבה שואלים אתכם את השאלה.

המחקרים, שאת האחד ערכו אוּלוּדַמיני אוּגוּנאיקֶה ועמיתיו מאוניברסיטת הרווארד ואת השני ערכו שי דנציגר ועמיתיו באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בחנו דוברי ערבית וצרפתית במרוקו, ספרדית ואנגלית בארצות הברית וערבית ועברית בישראל. בכל הניסויים נבחנו הטיותיהם המובלעות של הדוברים. למשל, דוברי העברית והערבית התבקשו ללחוץ מהר על מקשים בתגובה למילים מסוימות.

לדוגמה, אם הוצג לפניהם השם העברי "יאיר" או תכונה חיובית כמו "טוב" או "חזק", היה עליהם ללחוץ על מקש האות M; אם הוצג שם ערבי כמו "אחמד" או תכונה שלילית כמו "מרושע" או "חלש", היה עליהם ללחוץ על המקש X. בניסוי אחר, הזיווג היה הפוך, כלומר מקש אחד לשם עברי או תכונה שלילית ומקש אחר לשם ערבי או תכונה חיובית. החוקרים מדדו את מהירות התגובה של הנבדקים תחת שתי ההתניות.

שיטה זו משמשת לא פעם לבדיקת הטיות לא רצוניות ומוכניות. כאן היא בוחנת כמה טבעי לנבדקים לקשר קבוצה אתנית זו או אחרת עם תכונות חיוביות וכמה טבעי לקשר אותה עם תכונות שליליות.

למרבה הפלא, גילו החוקרים הבדלים גדולים בהטיות האלה בהתאם לשפה שבה נערך הניסוי. דוברי ערבית-עברית גילו יחס סמוי חיובי יותר כלפי יהודים כשהניסוי נערך בעברית ולא בערבית.

נראה שהלשון מעורבת בעוד הרבה היבטים של עולמנו המנטלי, יותר מכפי שסברו המדענים עד כה. אנשים נעזרים בשפה גם במשימות פשוטות מאוד כגון הבחנה בין כתמי צבע, ספירת נקודות על המסך או התמצאות בחדר קטן. עמיתיי ואני מצאנו שהגבלת גישתם החופשית של אנשים לכלי השפה שלהם (על ידי הטלה של משימה מילולית תובענית אחרת כמו חזרה על דיווח חדשותי) פוגמת בכושר הביצוע שלהם.

פירוש הדבר הוא שהקטגוריות וההבחנות הקיימות בשפה זו ולא באחרת מתערבות בחיינו המנטליים התערבות נרחבת. מתברר שהדבר שהחוקרים מכנים מימים ימימה בשם "חשיבה" בעצם מורכב מתהליכים לשוניים ולא-לשוניים כאחד. נובע מכך שחשיבתו של אדם בוגר קשורה קשר הדוק לשפה.

אחד המאפיינים המובהקים של התבונה האנושית היא כושר ההסתגלות שלה, כלומר היכולת להמציא ולערוך מחדש תפיסות עולם על פי תנאי הסביבה המשתנים והמטרות השונות. אחת התוצאות של הגמישות הזו היא המגוון העצום של הלשונות שהתפתחו ברחבי תבל. כל אחת מהן מספקת ארגז כלים קוגניטיבי הייחודי לה וטומנת בחובה את הידע ואת תפיסת העולם שצמחו במשך אלפי שנים באותה תרבות.

כל אחת מהן מכילה דרך אחרת לקליטה, לקטלוג ולהענקת משמעות למציאות שסביב והיא כמדריך שלא יסולא בפז שפיתחו ושכללו אבותינו במרוצת הדורות. התעמקות בהשפעת השפה על המחשבה מסייעת למדענים לברר כיצד אנחנו מייצרים ידע ובונים מציאות ואיך קרה שנעשינו חכמים ומתוחכמים כל כך. ותובנה זו, מצדה, תעזור לנו להבין לעומקו את מותר האדם מן הבהמה.

לרה בורודיצקי (Boroditsky) היא מרצה בכירה לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת סטנפורד, ועורכת ראשית של כתב העת Frontiers in Cultural Psychology.