הדיירות סירבו לפינוי בינוי - אבל הדירה נהרסה
אם ובת שהבניין בו התגוררו נהרס במסגרת פרויקט פינוי-בינוי, טענו כי הן חזרו בהן מהסכמתן לפרוייקט ודרשו מהקבלן פיצוי של 2.5 מיליון שקל. מה פסק בית המשפט?
אם ובתה שהתגוררו בדירה שבבעלותן בבניין בקרית אונו, חתמו על הסכם פינוי-בינוי עם חברה קבלנית, אך כ-4 חודשים לאחר החתימה הן הודיעו כי הן חוזרות מהסכמתן. לטענתן, ההסכם עליו חתמו היה טיוטה בלבד. למרות זאת, החברה הקבלנית הרסה את הבניין הישן והקימה על חורבותיו בניין חדש, שם הוקצתה לתובעות דירה חלופית, אולם עד היום הן מסרבות להתגורר בה.
בתביעה שהגישו לבית משפט השלום בת"א נגד החברה הקבלנית, דרשו התובעות פיצוי של 2.5 מיליון שקל בשל הנזקים שלטענתן נגרמו להן בהריסת הדירה שלא כדין נוכח סירובן.
לדבריהן, החברה הקבלנית הסיגה גבול, הטעתה אותן, גרמה לאבדן מיטלטלין יקר ערך ומנעה מהן קבלת פיצוי הולם, שוויוני וראוי עבור זכויותיהן בדירה, וכן גרמה להן כאב, סבל ועגמת נפש.
החברה הקבלנית טענה מנגד, כי התובעות חתמו על ההסכם אך ניסו לחזור בהן שלא כדין על מנת לסחוט ממנה סכומי כסף אדירים בסך מליוני דולרים תמורת הסכמתן. החברה אישרה זכאות התובעות ל-24 חודשי שכירות בגין התקופה בה בוצע הפרויקט, וכי הדירה החדשה עומדת לרשותן.
סחטנות אינה מצדיקה הריסה
השופטת תמר אברהמי קבעה, כי החברה הקבלנית אכן הרסה את הבניין שלא כדין, מאחר שלא חתמה על ההסכם עליו חתמו התובעות טרם חזרו בהן. משכך נקבע כי זה לא היה חוזה גמור, אלא הצעה בלבד.
עוד נקבע, כי על אף שהחברה הייתה מודעת לסירוב התובעות ולהתנגדותן לפרויקט, היא המשיכה בתכניתה ולפיכך, הרסה את הבניין שלא כדין. השופטת הוסיפה כי גם אם נכונה טענת החברה בדבר ניסיונן של התובעות לסחוט כספים, הרי שאין בכך משום היתר לבצע מהלך שהדין לא מתיר.
עם זאת, לעניין הנזק נקבע, כי עדויות התובעות היו לא ברורות ורצופות סתירות, וכי כלל לא הוכיחו את מרבית הנזקים להן טענו. כך למשל, לא ברור מהו אותו פיצוי "הולם וראוי" או "שוויוני",' אותו ביקשו מבלי להוכיח נזקים קונקרטיים, תוך התמדה עיקשת על דרישות בלתי הגיוניות כמו השבת המציאות לאחור, קבלת הדירה הישנה והכנסת מנהל החברה לכלא.
עוד נפסק, כי התובעות לא פעלו להקטנת נזקן בכך שסירבו להצעות החברה ובהן קבלת הדירה החדשה או לחילופין רכישתה, ללא כל הסבר. לפיכך נפסק, כי הדיירות חטאו לעקרון הקטנת הנזק ויתירה מכך, אף פעלו במודע על מנת להקשות על החברה ועל שאר דיירי הבניין, ובכך התנהלותן חוטאת גם לעקרון תום הלב.
לפיכך קבעה השופטת, כי התובעות זכאיות לפיצוי בגין דמי שימוש - אותו פיצוי שהחברה הקבלנית הסכימה ממילא להעביר להן, וכן לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה להן. בסך הכל נפס להןם פיצוי של כ-165 אלף שקל. עוד ציינה השופטת, כי נוכח התנהלותן חסרת תום הלב שקלה לחייב את התובעות בהוצאות אך לבסוף החליטה, כי כל צד ישא בהוצאותיו ולו משום שהריסת הבניין נעשתה בכל זאת, שלא כדין.
לעיון בפסק הדין
לאתר המשפט הישראלי פסק דין
לפנייה לכתב/ת 
